הייתה זו שנה מאתגרת לאוכלוסיית העולם. מגפת הקורונה שהכתה בעולם הובילה לשינויים מרחיקי לכת באורכות החיים של כלל האנשים, שאלו גררו גם קשיים פיזיים, נפשיים, חברתיים וכלכליים לא מבוטלים:
אנו הסטודנטים התחלנו את שנת לימודנו הראשונה בהוראה מקוונת דרך הזום וכך גם החלה המעורבות החברתית שלי עם הפונה במסגרת הקשר המסייע שבניתי עימה במהלך שני סמסטרים אלו.
זכיתי להכיר (בהתחלה, ודרך הזום – לאט לאט) אישה עם אישיות יוצאת דופן שמתמודדת עם כבר למעלה משלושה עשורים עם מחלה מאוד לא פשוטה שמוציאה מתוך המובן מאליו את כל ההתמודדויות שיש לכל אדם בחיי היום יום – החל מיציאה לסידורים ושימוש במחשב ודרך שימור של חיי חברה וקשרים משפחתיים משמעותיים.
במהלך הקשר המסייע למדתי כיצד מתבטאים דברים שאני לומד אותם בפועל – לדוגמא דיברנו ארוכות עם הפונה על השחיקה של גמלאות ושירותים הניתנים לציבור הנכים עם השנים בעקבות המעבר הקיצוני לכלכלה נאו-ליברלית שהתרחש מתחילת שנות ה-2000 ועד ימינו, וכן על המאבקים האמיצים שמתנהלים בקרב הנכים על מנת להקטין את הגזרות הללו.
הפונה גם סיפרה לי לא מעט על חשיבות הנגישות במרחבים הציבוריים עבורה. על מקרים שקרו לה בתקופת מפגשנו שבהם מרחבים שהוגדרו כנגישים לעילא התבררו במציאות כלא מונגשים כיאות. זה חידד בעיניי את חשיבותה של החוויה הסובייקטיבית של האדם העומד מולי. שתי סוגיות אלו יחדיו לימדו אותי על החשיבות של אקטיביזם חברתי בעבודה סוציאלית. במקרה של פונתי שיש לה אינטליגנציה שכלית, רגשית וחברתית גבוהה – עבודתי הייתה מצומצמת שכן יש לה יכולות סינגור עצמי גבוהות. אולם ברור כי זהו יוצא מהכלל המעיד על הכלל ובהמשך הכשרתי וכן בקריירה המקצועית שלי זו תהיה חובתי לפעול למיצוי זכויות של הפרט בגלל חסמים שונים, אולם יהיה עלי גם לפעול לשינוי מדיניות והוצאה לפועל של שירותים על מנת שאלו ינתנו לא רק “על הנייר” אלא ימומשו בידי קהל היעד שיכול להנות מהם לשיפור איכות חייו.
במסגרת האגודה גם זכיתי להשתתף בשתי מפגשים של קבוצות תמיכה – של חולי טרשת מבוגרים וצעירים בהנחייתו המעולה של ד”ר אברהם לוי. ניכר כי ד”ר לוי הסתגל בטבעיות מעוררת השתאות לקשיים הטכניים והחברתיים שמערימה חובת השגרה של הקורונה. הוא ידע לתת לי מקום בקבוצה וכן לתת מקום לכל אחד מבאי הקבוצה שגם הם, בתורם נתנו מקום מאוד יפה איש לרעו – לאלו שיכלו לתרום מנסיונם והלך רוחם בהתמודדות עם הטרשת ולאלו שהתמודדו באותה העת עם קשיים והיוו יעד לקבלת התמיכה, החיזוק והחיבוק (גם אם וירטואלי).
לאחר שהמפגשים עם הפונה עברו סוף-סוף ולשמחתה הרבה של שנינו לפורמט פרונטלי (כמובן בכפוף להיות שנינו מחוסנים לנגיף הקורונה) הרגשתי כי הקשר ביני לפונה התעמק אף יותר ממה שהיה. הדבר התבטא בתוכנן האישי יותר של השיחות, שבהן הרגשתי כי הפונה מסוגלת לדבר איתי על הכל ואף לדבריה לעיתים על דברים אשר בהן לא שיתפה את משפחתה.
מעבר להתמודדות עם מחלה קשה זכיתי להכיר אדם בעל אישיות מרתקת עם נסיון חיים שהיה עשיר לפני המחלה ונשאר ברמת עושרו לאחריה – אכן, עדות חד משמעית ליכולתיה להתמודד עם קשיי חיים, מציאת משמעות בסבל והוכחה לתובנה כי עזרה ודאגה לזולת מביאה בסופו של דבר להטבה בהרגשה העצמית. והרי, יכול אני לומר מנסיון שלי ושל רבים מחבריי לספסל הלימודים – לכן הגענו למקצוע העבודה הסוציאלית מלכתחילה.