מעיתון שהם נט – המאמא סאלי
מעיתון שהם נט – המאמא סאלי
סאלי גלבוע, תושבת שוהם, חלתה לפני יותר מעשור בטרשת נפוצה. מאז, הקדישה את חייה להתנדבות כאמא של שבט צופי “עמית” ביישוב וליצירות אמנות צבעוניות ומרהיבות שכבר הפכו לשם דבר. סיפורה של אישה אמיצה ונחושה שקראה תיגר על בגידת הגוף והחליטה לבחור בחיים.
“לפני קצת יותר מעשר שנים חליתי בטרשת נפוצה. הבשורה נחתה עלי כרעם ביום בהיר. חשבתי שסוף העולם הגיע”, כך, בכנות ובפשטות, מתארת סאלי גלבוע (57) את היום בו התהפכו חייה. “עד אז”, היא ממשיכה, “הייתי מחנכת בבית הספר היסודי “אבן-חן” וזו היתה תחילתו של עידן חדש בחיי. לאחר שנתיים-שלוש, כשהמצב החמיר, הפסקתי לעבוד. הבנתי שיש לי שתי אפשרויות : להיכנס לדיכאון או לחיות. אני בחרתי בחיים אבל אי אפשר לעשות זאת לבד. חייבת להיות סביבה תומכת למזלי, יש לי את המשפחה המקסימה שלי – בעלי קוב (יעקב) ובנותיי נעמה (26) ותמר (23) ומסביב, ה”משפחה המורחבת” – כל צוות בית הספר “אבן חן” שלא עוזבים אותי מאז ועד היום לרגע, מזמינים אותי לכל האירועים, המפגשים והשמחות, החברים משוהם שעוטפים ומחבקים וכמובן התלמידים שלי, שעד היום שומרים על קשר. בכל שנה, בערב יום כיפור כולם מגיעים אלי הביתה. זו עלייה לרגל שלא רואים כמוה בשום מקום”. עד השנה, במשך 12 השנים האחרונות, היתה לסאלי פינה חמה נוספת – היא היתה ה”אמא” של שבט “עמית” בצופי שוהם. בכל שנה, יצאה איתם לטיול פסח ולמחנה הקיץ השנתי ביער “עופר,” למרות מצבה הבריאותי ההולך ומתדרדר. במשך כל ימי המחנה היתה סאלי עומדת על הרגליים במטבח המהביל, נתמכת בקביים בלבד, מבשלת לחניכים ומשמשת משענת לילדים שקשה להם. כל מי שבכה או נתקל במצוקה כלשהי – מצא את דרכו אליה, לקבל חיבוק, חיוך ומילה טובה.
“לא חשוב כמה הייתי חלשה ולא היה לי כוח, הגוף היה קם לתחייה פתאום ואף אחד לא הצליח להבין איך אני נוסעת לשמונה ימים וישנה בשטח. הילדים ידעו לתמוך בי כמו שאני תמכתי בהם. התמיכה הזו היתה בשבילי חוויה מדהימה”.
“פעמים רבות, ישר מבית החולים הייתי קמה ונוסעת למחנה הקיץ”, היא מספרת. “לא חשוב כמה הייתי חלשה ולא היה לי כוח, הגוף היה קם לתחייה פתאום ואף אחד לא הצליח להבין איך אני נוסעת לשמונה ימים וישנה בשטח. הילדים ידעו לתמוך בי כמו שאני תמכתי בהם. התמיכה הזו היתה בשבילי חוויה מדהימה. אחרי כל מחנה כזה, הגוף היה מתרסק אבל הנשמה היתה מאושרת. חודשיים לקח לי רק להתאושש אחרי כל פעם, אבל הזיכרונות והחוויות מילאו אותי ונתנו לי את הכוח לשרוד במשך כל השנה”. השנה, נגמרה מסורת בת 12 שנים וסאלי סיימה את תפקידה. “דור הולך ודור בא”, היא אומרת. “כל חיי הוקדשו לחינוך ולילדים וזו המהות שלי. בצעירותי עבדתי חמש שנים בפנימיית “הדסים” ובכל מקום גידלתי דורות שלמים.
דווקא מתוך הקושי שלי יכולתי לתת ולהעניק, כי הילדים העריכו את הנתינה וידעו לקבל אותי כמו שאני. הם אוהבים אותי ואני אותם ויישארו לתמיד חלק ממני ואני חלק מהם, אך תמה תקופה וזו דרכו של עולם”. סאלי הולכת קדימה, תרתי משמע. ממצב של שיתוק מוחלט וחוסר יכולת לבטא את עצמה, חזרה לעמוד על הרגליים ולדבר בשטף. בביתה הצבעוני והמיוחד, בית של אמנית בעלת נפש רגישה מאין כמוה, שכל פינה בו משדרת חמימות והכנסת אורחים, היא יוצרת יצירות אמנות מופלאות : “מה שמחזיק אותי זו האמנות שאני עוסקת בה מאז תקופת השיקום שלי בבית החולים. אני יוצרת עבודות ותכשיטים מעיסת-נייר, מפסלת בחמר, עובדת בקרמיקה ומציירת. עבודותיה של סאלי עוסקות בעיקר בגוף הנשי, בבעלי-כנף ובפרחים ומאופיינות בצבעוניות מרהיבה ובדמיון עשיר. היא מוכרת את העבודות, ששמן יצא למרחוק, בביתה, והן נמכרות כל הזמן, ממש נחטפות. “אני יושבת בבית ויוצרת המון, עובדת ביד שמאל ונעזרת ביד ימין. כל מי שמכיר אותי יודע על יצירות האמנות השמחות והאופטימיות שלי ואנשים מתקשרים ובאים כל הזמן ומוזמנים להמשיך לעשות זאת”.
למחלה יש עליות וירידות. למרות שלעיתים הכאבים הקשים מנשוא, סאלי לא נותנת למחלה להשתלט עליה ושומרת על הומור : “כל הגוף משתתף ב”חגיגה”… המחלה פוגעת במערכת העצבים בכל ארבע הגפיים, בעמוד השדרה וגם במוח ומשפיעה על תפקודי הזיכרון, החשיבה הדיבור. לעיתים נוצר מעין “קצר בראש” שגורם אצל החולים להתנהלות העלולה להתפרש כפוגעת, מבלי שהם מודעים לכך אפילו, אך כמובן שהדבר קשור אך ורק למחלה ולא באה מתוך כוונה רעה וחשוב להבין את זה. “למרות כל הקושי, אני ממשיכה הלאה – עובדת, יוצרת ומתלכלכת בצבעים, כי הצבע נותן לי את החיים. משתתפת בתערוכות של ביטוי נשי, בימי “בית פתוח” הנערכים ביישוב ובמכירות הנערכות בבית החולים. היצירה שלי באה מתוך החיבור לאנשים, לחברה וליחד”. ואכן, כלום לא שובר את האופטימיות האינסופית של סאלי. היא משמשת דוגמא ומופת, מסתובבת בין בתי הספר ומרצה לתלמידים איך לא להישבר ברגעי חולשה. “הכול אפשרי”, היא אומרת בדרכה האמיצה והמיוחדת. “עובדה שהיום אני על הרגליים. האהבה הרבה שאני מקבלת מכולם נותנת לי את הכוח להרים את עצמי ולהמשיך הלאה”.
מאת: טל שחר
