יצירתיות

אמנות היצירה היא אמנות מיוחדת במינה, לכן אתם נוטים לייחד אותה לאנשים מסוימים, כך רבים יכולים לומר שהם אינם בעלי כוחות יצירתיים. אתם אוהבים לומר: ציירים מציירים, פסלים מפסלים, סופרים כותבים סיפורים, משוררים כותבים שירה. בדרך זו אתם מבדילים בין בעלי הכישרונות היצירתיים לביניכם ומעמידים את עצמכם כחסרי יכולת יצירתית. היצירתיות של אמנים אלו היא רק רסיסי יצירתיות, היא חלק קטן ביותר מהיצירתיות. האדם, האדם המאמין, הוא היוצר הגדול מכולם, הוא יוצר את עצמו, הוא האמן הגדול ביותר בעולם, ואתם כולכם יכולים ליצור את עצמכם, כך שאתם האמנים הגדולים בעולם.

לא ניתן לחיות עם הקיום, עם אלוהים מבלי להיות יצירתי. לא חשוב מה יוצרים ? שירה, זמן, מוסיקה, ריקוד, חיים, כל דבר שאתם יוצרים הופך אתכם לחלק בלתי נפרד מהקיום, מאלוהים. אתם הופכים את עצמכם לשותפים לקיום. אתם מתחילים להיעלם בתוך הקיום הגדול והעצום ואלוהים, מתחיל ליצור דרככם. אישה יושבת ותופרת שמלה, אישה שנייה יושבת ורוקמת רקמה יפה, השלישית יושבת ומשוחחת עם חברותיה, מספרת להם בדיחות שליקטה, הרביעית אפתה עוגה לאותה חבורה, כל אחת הופכת להיות חלק בלתי נפרד מאותו קיום אלוהי. כאשר תצליחו לעשות את אותן פעולות כשאתם מודעים להן, כאשר תהיו מודעים לרגעים אלו, רגעים נדירים ונפלאים, כאשר האגו אינו שולט בכם, אתם תוכלו לחוש את הבריאה זורמת דרככם. אם הופכים להיות יצירתיים ומודעים, היצירתיות שלכם מודעת אף היא. האמן יודע שיש לו רגעים שבהם השירה זורמת מקצות אצבעותיו אל הדפים, הוא אינו מודע להם, משום שבזמן אחר, כשהוא אינו יצירתי הוא מכנה זאת ‘חוסר מוזה’. מכאן אתם יכולים להבין שהאמן תולה את כתיבתו במשהו חיצוני שיבוא אליו ויגרום לו ליצור, אחרת הוא פחות מהאחרים. האדם המודע יודע שהוא תמיד יצירתי. היצירתיות שלו נמצאת בתוכו, לכל אדם יש רגעים שהיצירתיות זורמת ונובעת החוצה ויש רגעים של יובש. יש רגעים בהם אתם רוצים ליצור ואינכם מצליחים, יש לכם מעצורים שבולמים אתכם, ברגעים אחרים פרץ היצירתיות שלכם עצום ורב. אגלה לכם סוד קטן ? ככל שתשקיעו יותר מאמץ ביצירתיות היא פחות תצליח, היא תיבלם, וככל שתחליטו להשקיע פחות ופחות מאמצים ביצירתיות שלכם היא תפרוץ החוצה ביתר שאת. ואם לא תשקיעו כל מאמץ שהוא ההצלחה שלכם תהיה הגדולה מכולם. השוני המוזר הזה נובע מכך שכאשר אתם מתאמצים להצליח, זה לא אתם, זה האגו שלכם. האגו השואל “מה יגידו?” “כיצד יגיבו על העוגה שאפיתי?” “האם יצחקו מבדיחות שליקטתי?” “מה יגידו עלי….” ה”מה יגידו” הזה הוא מלחמתו של האגו על חייו, מלחמתו על הרצון לבלוט, להיות חשוב ? והוא הורס את היצירתיות שלכם.

היצירתיות שלכם מופיעה לאוויר העולם רק כאשר אתם מסוגלים לנעול את האגו שלכם לתוך חדר חשוך ולהתפטר ממנו. ברגע שהצלחתם להפטר מהאגו שלכם, ושבתם להיות אתם עצמכם, ללא כחל וסרק, מתחוללת בתוככם מהפכה עצומה. אתם הופכים להיות רפויים, שלווים, רגועים, שום דבר אינו מטריד אתכם יותר, ממש נפלא מה שקורה עמכם, ואז בפרץ של בולמוס פורצת היצירתיות שלכם, מציפה אתכם ומשתלטת עליכם כדיבוק, אתם מתחילים ליצור את הדברים הטובים ביותר שלכם, את עצמכם. כולכם יודעים לשים את האצבע ולציין בדיוק מתי הייתה לכם התרחשות שכזו בעבר. דווקא אחרי שהרגעים הנפלאים הללו נעלמו גיליתם שהם היו אצלכם בידיים וחלפו. אתם חושבים בשכלכם שבפעם הבאה שרגעים אלו יגיעו תלכדו אותם אצלכם, אין בכך כל טעם לא תצליחו לשמור אותם אצלכם. כל שעליכם ללמוד הוא לקלוט את הרגעים הללו כשהם באים אליכם ואז, בבואם, להשתמש בהם בצורה הטובה ביותר שאתם מסוגלים להם. קיימות שלוש דרכים כיצד ניתן לתפוס רגעים אלו. הראשונה, דרכו של האמן התופס אותם תמיד לאחר שעברו והלכו ממנו. השנייה, דרכו של המרוכז בעצמו התופס אותם בעת הימצאם, ברגע שהם באים אליכם וכל עוד הם נשארים אתכם. והשלישית, דרכו של המיסטיקן ההופך למרוכז בעצמו בעת שהרגעים האלו באים ויוצר עמם את היצירות המעולות שלו. זהו ההבדל בין האנשים השונים ודרכי פעולתם.

להיות מרוכזים בעצמכם, להיות מודעים, הוא לדעת מתי האגו עוזב אתכם למנוחה, מתי האגו שלכם נעלם. לתפוס את הרגע שבו הצלחתם להתגבר על האגו ולהתחיל לשלוט על עצמכם. כשהאגו שלכם נעלם ואיננו עוד אתם לא נעלמים יחד איתו, היפוכו של דבר, אתם הופכים להיות יותר ויותר נוכחים, נמצאים, קיימים. אתם הופכים להיות יותר ויותר נמצאים ללא כל המשחקים שאתם משחקים למען החברה, אתם מתחילים לחוות התנסות חדשה של הווייתכם. העולם היהודי קורא לכך התרוממות רוחנית. והרמח”ל (רבי חיים משה לוצאטו) בפתח ספרו מסילת ישרים אומר: “אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש שבתי בבית ה’ כל ימי חיי וגו’, כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושווא נתעה.” מה משמעותם של המילים שבתי בבית ה’ ? אין הכוונה לשבת בבית המדרש כל היום וללמוד ולנפח את האגו של האדם על שהוא תלמיד חכם, גם לא לשמש בקודש באיזה תפקיד נכבד, אלא שבתי בבית ה’ כל ימי חי מסביר שהאדם ביטל את עצמו, ביטל את האגו שלו, וכל מה שהוא חש הוא שהוא מצוי בבית ה’ בעולם הכביר של הקיום הזה.

אדם חש שהוא כולו רק בורג קטן ומיקרוסקופי, אבל חשוב, אחרת האלוהים לא היה בורא אותו. לאגו אין כאן מקום, ל’אני’ אין מקום כאן, כי כבודו של בורא עולם ממלא הכול, אבל אתם קיימים וחיים ועושים בעולמו של הבורא כל מה שעליכם לעשות. והוא שממשיך מסילת ישירים ואומר: “אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל להידבק בו יתברך בכוח מעשים שתולדותיהם זה העניין והם הם המצוות:” על ידי קיום המצוות ועל ידי ביטול העצמי, שזו עבודה שעל האדם לעשותה הוא נדבק לאלוהים ולומד להעריך את חייו נכונה. האדם היוצר מתנסה בכך פעמים רבות, אלא שעליו ללכוד את החוויה בעודה שם.

להיות במודעות כלפי עצמכם, פירושה ללכוד את אותם רגעים יצירתיים, והיצירתיות שלכם היא יצירת אותם רגעים. כאשר הצלחתם להביס את האגו שלכם, ולהפגיש בין המודעות שלכם ליצירתיות, הגעתם הביתה, מסעכם הושלם.

גד שמחוני