מדובר בקבוצה ותיקה שהתחילה משנת 2009 ע"י סטודנטית לעבודה סוציאלית במסגרת פרויקט קהילתי בלימודיה. הקבוצה התחילה ברשימה של 30-35 נשים ירושלמיות, דוברות השפה הערבית,  בטווח גילאים 25-50 ובמצב חברתי ותעסוקתי שונה. לאחר כך המשכתי להנחות הקבוצה באופן קבוע משנת 2010 ועד היום.  במהלך כל השנים שעברו , המפגשים התקיימו פעם בחודש למשך שעה וחצי בקופת חולים שיח גראח.   הקבוצה הינה פתוחה " קבוצת רכבת " אשר מכניסה חברים חדשים כל הזמן ובמקביל יש חולים שלוקחים הפסקות לתקופה בהתאם למצבם הבריאותי.

בשל היציבות והתהליך הרגשי וההתפתחותי שחברות הקבוצה עברו ביחד, עזר בהתגבשות הקבוצה ובהנחתת הקבוצה כמשאב משמעותי  בחייהן. הן מגיעות באופן יציב, משתפות פעולה, מגייסות חברות חדשות לקבוצה, תומכות ומעודדות אחת השנייה. הקבוצה מהווה  עבורן בית בטוח, מקור תמיכה, התייעצות, שחרור רגשות, עיבוד כעסים והתמודדות עם משברים ואתגרים בחיים.

מדובר במחלה שאינה מוכרת ואינה ידועה בחברה הערבית, דבר שמקשה על המשתתפות לשתף בתחושותיהם וקשייהם עם בני המשפחה או הסביבה בשל חוסר מודעות והבנה לסימפטומים ולהשלכות המחלה. לאור כך, תחושת הבדידות, חוסר הקבלה והפגיעות הנפשית מתחזקת אצל אותן נשים חולות.

בשנה האחרונה ובעקבות מגפת הקורונה נאלצנו להפסיק את המפגש הקבוע ועברנו למפגשים ברמת פעם בשבועיים דרך הזום. בכל חודש התקיימו שני מפגשים וזאת לאור הצורך של הנשים לשתף ולדבר בעקבות הסגרים ותחושת חוסר הוודאות ותחושת החרדה שחלקן חוו.. לא מעט חברות אושפזו בתקופה הזו בשל חששות ופחדים מהמחלה, ולאור כך ראינו חשיבות בקיום המפגשים מרחוק ובליווי החולות בכל השאלות הרגשיות, במתן המלצות איך להתמודד עם קשיים שעולים ולהיעזר באמצעים הקיימים.

חשוב לציין כי למרות הכל , הצטרפו לא מעט חברות חולות חדשות לקבוצה בתקופה האחרונה.

התקופה הראשונה הייתה לא פשוטה ולכן המפגשים התמקדו במתן כלים ועזרה להתמודד עם השגרה החדשה, איך לבטא רגשות, להתמודד בבית עם הרבה נפשות, כאבים ותחושות פסיכוסומאתים ועוד הרבה. עד שהמצב התאזן והתחילו לראות את הערך החיובי שהעניקה להם מגפת הקורונה כמו להאט במירוץ בחיים, להקשיב לעצמן ולגופן והצליחו להתחזק לאט לאט.

בגלל האופי המיוחד והקשרים החזקים בין הנשים, המפגשים בזום היו מוצלחים ותרמו להן ולהמשך הקשר והרציפות.

Image: Unsplash.com – Isaak Smith