לזכרה של ליכטר רחל ז”ל

מאת: שושי חן

היכרתי את רחל בשנת 2008 בהיותה בת 72.

רחל הייתה אישה ערירית, ניצולת שואה, קרובי המשפחה היחידים שלה מתגוררים בבלגיה. היא התגוררה בגפה. אלמנה הייתה ללא ילדים. היא חששה להביא ילדים לעולם, לא רצתה שייעברו את התלאות שעברה בעצמה כילדה. הוריה נרצחו על ידי הנאצים בהיותה בת 3 ורחל הקטנה ברחה והסתתרה. היא נמצאה על ידי נער שהביא אותה לאימו וזו החליטה לאמצה. היא למדה במנזר וכשהייתה בת 20 עלתה ארצה. רחל הייתה אישה משכילה בעלת תואר שני מאוניברסיטת בר אילן, בצעירותה הייתה מורה לאנגלית ולספרות אנגלית ולפני מס’ שנים השתתפה בטקס חסידי אומות העולם.

היא אובחנה בשנת 2000 וטופלה באבונקס 12 שנים. במהלך התקופה הזו לא היו התקפים. כשהיכרתי אותה, רחל הייתה ניידת באופן עצמאי וגררה רגליה, בשעות הפנאי הכינה תלמידי תיכון לבגרות באנגלית. הזריקה לעצמה בקביעות בסופ”ש.

מעת לעת הייתי מבקרת אותה ומשוחחת עימה על חייה המורכבים . עולמה הפנימי ריתק אותי בכל פעם מחדש. סיפורה האישי תועד בתוכנית תיעודית בה התראיינה והיא זכתה לביקורם של תלמידי תיכון שהעניקו לה שי ותעודת הוקרה. בסלון ביתה מוצגת תמונתם המשותפת בגאווה.

בשנת 2009 אובחנה כסובלת ממחלת הפרקינסון והחלה בטיפול תרופתי. הליכתה נעשתה איטית והיא נעזרה בהליכון.

בשנת 2010, מחלת הפרקינסון שלה התקדמה והיא נפלה בביתה פעמים רבות. היא פרקה את הכתף והיה עליה להקפיד על מנוחה. ביקרתי אותה בביה”ח והבנתי שמצבה הולך ומחמיר. כשחזרה לביתה, היה לה קשה מאוד לצאת מהבית ובמשך תקופה ארוכה לא יצאה מביתה. התגוררה בקומה ה-3 ללא מעלית.

בנובמבר 2010, חלה החמרה נוספת במחלת הפרקינסון ממנה סובלת והיא נפלה אחת ליום.
בשנת 2011 החלה סובלת מבעיות זיכרון בטווח הקצר וידיה רועדות, לא הצליחה להזריק לעצמה האבונקס והרסה הזריקות משימוש לא נכון בהן. הגעתי לביתה מידי שבוע והזרקתי לה האבונקס.
פניתי אל הביטוח הלאומי בבקשה לסייע לה והיא קיבלה עזרה של מטפלת מידי יום למשך 5 שעות.
בהמשך, פניתי אל היחידה להמשך טיפול וביקשתי כי רופא היחידה יגיע לביתה להמשך טיפול ומעקב היות וקשה לה להגיע אל המרפאה. בשלב מאוחר יותר היא החלה לשכוח תאריכי הביקורים שלה במרפאה והיה עלי להזכיר לה ולתאם עבורה התורים.

רחל הייתה זכאית לשירות אחות של היחידה לטיפולי בית שתגיע ותזריק לה האבונקס מידי שבוע, אך אני הרגשתי כי מקומי איתה והשיחות השבועיות עימי יוכלו לעזור לה. יהיה לה למה לצפות. יהיה מישהו שיבקר אותה ויגרום לה להחליף את הפיג’מה בבגדים יפים ואף לשים קצת אודם.

מידי יום ראשון, היא הייתה מחכה לי, היינו שותות תה עם עוגת תפוחי עץ ומשוחחות. הפגישות האלה היו חשובות לה מאוד שכן, היא לא הסכימה שתגור אצלה מטפלת משך 24 שעות כי חששה שהכסף לא יספיק לה, בנוסף, התרגלה לחיות לבד.

לאחרונה, החמירה מחלת הפרקינסון שלה, רחל נפלה בביתה והובהלה לבית החולים, היא שברה את צוואר הירך והובהלה לניתוח.

חיפשתי אותה במשך שלושה שבועות … לא היו קרובים אליהם יכולתי להתקשר ולברר את מצבה. רק המטפלת הייתה אך זו לא ענתה ..

מאוחר יותר, סיפרה לי המטפלת כי בעת הניתוח נפטרה רחל. בת 77 הייתה במותה.

מחלת הטרשת ליוותה את רחל משך שנים רבות וזו התייחסה אל מחלתה בכבוד ובהשלמה. רחל הייתה אישה קשישה אך הנפש שלה הייתה צעירה והיו רגעים בהם יכולתי להבחין ברחל הילדה. רחל הייתה אישה שנונה, בעלת רגישות וחוש הומור, אהבה את החיים.

רחל היקרה,
הייתה זו זכות גדולה להכירך וללוות אותך בשנותייך האחרונות.
יהי זכרך ברוך לעולמי עד.