סיפור חיים- אלן ליטבינסקי

אלן ליטבינסקי בת 33 עולה מרוסיה יפיפייה. גרה באילת עם אימא שלה.

בלונדינית, מלצרית מקצועית במסעדה מזרחית.  לפי הקול שלה  בטוחים שהיא מרוקאית שנולדה במרוקו.

“הסיפור מתחיל בארץ רחוקה קרה ביותר ובו זכור לי חיים נעימים ומפנקים. היה אבא, הייתה אימא, הייתה אחות ומשפחה מורחבת מסביב. לא היה חסר לי כלום. אפילו עגילי זהב מדהימים שאבי היקר קנה לנסיכה שלו. באמת חשבתי שאני נסיכה.

ואז שמעתי לחשושים ורשרושים על ארץ רחוקה חמה עם חופי שנהב ארוכים וסוחפים. התעלמתי.

עד שמצאתי את האוזן שלי דבוקה לדלת של חדר שינה של ההורים שלי. כנראה הסקרנות התגברה עלי בכל זאת.

ופתאום בפעם הראשונה שמעתי את שמה של חופי השנהב. למרבה הפלא התווספו לה חלב ודבש שנשפכים לתוך הפיות הפעורות של כל עובר ושב. ארץ ישראל!

נשמע מעניין חשבתי. אני גם אוהבת חלב ודבש וחול לבן כשנהב .

כמו בסיפורים של פושקין על ארצות אקזוטיות. חלמתי שהשלג והקרח הלבן והנוצץ הופכים לחול לבן, לבן כל כך שהוא מסנוור את העיניים. להזכירכם אומרים שפושקין היה כושי מעורבב עם לבן.

אפשר לספר  בלי סוף על חופים לבנים וחלומות כשילדים.

החלום נקטע כשאבא נפטר בפתאומיות מניתוח כאשר אני הייתי בת  12.

אני שהייתי האהובה ונאהבת של אבא הרגשתי נבגדת מהמוות שבא ואסף את אבי אליו כאשר עוד לא מלאו לו 40.

הגענו בלי אבא לארץ ישראל. החול והאור סנוור אותי. אבל הגעגועים לאבא רק הגבירו את הכאב.

ריבונו של עולם איך בן אדם מתכנן ואלוהים צוחק. בכל מקום חשבתי מה אבא היה אומר, מגיב, מתכנן……

……בארץ החדשה החמה.

בגיל 17 הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי. הלכתי מרופא לרופא ואין אבחנה ואין מתעניין בי.

אם אבא היה פה בארץ המסנוורת הוא היה יודע מה לעשות ויודע מי יציל את הנסיכה שלו.

לקח כמה שנים עד ששמעו את זעקותיו של אבי האהוב מגן עדן. באמת זה רחוק מעולמינו.

וסוף סוף קיבלתי הפניה לבדיקה רעשנית MRI.

האבחנה הגיעה. טרשת נפוצה. לא שמעתי על מחלה כזאת. מחלה נדירה, לנסיכה?

כעסתי שלא התחלתי טיפול מיד כשהרגשתי שמשהו לא בסדר. אולי היום ההליכה הייתה יותר טובה. למרות שלא ניתן להוכיח.

אבל אני נלחמת ולא מוותרת לעצמי. כל יום אני קמה לעבודה במסעדה מארחת ומגישה לאורחים מארצות רחוקות ומעניינות. אולי הם מצאו את חוף השנהב שלהם באילת.

אני לא מבקשת הנחות בעבודה ומהחיים. לכל מקום אגיע בזכות.

המוטו שלי לחיים הוא- “נופלים כדי לקום!”

היום אני מטופלת בגילניה שהיא מאד נוחה לשימוש .אני מרגישה יציבה “תרתי משמע ” גם בעזרת פרופ. מילר שמטפל בי והצוות:  אחות שרה, אלן העובדת סוציאלית, מזכירות כרמית ופרידה שעוזרים במה שהם יכולים בלב רחבה ואכפתית.

ושרון אחות  תמיכה וסיוע  של קייר פור לייף  שעובדת עם גילניה לחברת נוברטיס

שתמיד פנויה לשמוע את רשרושי ליבי. ”

אלן