בזכות המחלה למדתי להעריך את החיים

שמי אלגזי לבנה. בת 45. חליתי בגיל 19.5.

בזכות המחלה למדתי להעריך את החיים,לאהוב ולהתרגש מהדברים הקטנים.

אני גרושה באושר עם שני בנים מקסימים בני 16.5 ו- 14 .

בצעירותי הייתי מאוד פעילה.חוג כדורסל, כדור אף ,פעילה ומדריכה בתנועת נוער ואף העברתי שיעורים פרטיים לילדים ממשפחות מועטות יכולת בהתנדבות.

ההבחנה הייתה זריזה. בחדר המיון עברתי CT ששלל סרטן.

עליתי למחלקה הנוירולוגית ושם עשו לי ניקור מותני ולמחרת MRI.

לאחר מיכן רופאה באה אליי ואמרה: “תראי יש לך דלקת”. אני אמרתי “טוב דלקת עוברת” , ואז היא אמרה :”הדלקת הזאת לא עוברת” ויצאה מהחדר.

הייתי בשוק. הלכתי לאחות הראשית נירה ושאלתי :”למה היא מתכוונת?”

היא אמרה רופא יבוא ויסביר לך.ואכן פרופסור פלדמן הסביר להוריי הכול.

אני שאלתי את הרופאים מספר שאלות:

” אמות מזה?” אמרו לי לא.

“אוכל להביא ילדים? ” ודאי.

“המחלה תורשתית?”לא היא לא תורשתית.

“אוכל ללכת ללמוד?” כן זה לא פוגע בתאים האפורים.

אז אמרתי אוקי. אין מה לדאוג. במקרה הכי גרוע אשב על כיסא גלגלים.

במשך כל הזמן זכיתי לתמיכה חזקה מאוד מהוריי,אחיי וחברים מהצבא מהתיכון ומהיסודי.

בנוסף רציתי לספר שאני נכת צה”ל. הייתי תקדים שהוכרתי ללא משפט. אחריי הוכרו עוד מספר חולים ללא משפט.

אני אדם מאוד אופטימי וחיובי. למדתי פסיכולוגיה תואר ראשון ולא סיימתי. המחלה הייתה מאוד פעילה. פרוגרסיבית. התקף כל חצי שנה- שמונה חודשים.

האופטימיות תמיד נשארה למרות שהיו לי התקפים קשים.

מההתחלה היו לי בעיות בשלפוחית השתן. ספסטיות שלאט לאט התקדמה.

עשיתי ניתוח למשאבת בקלופין בשנת 2004.

בנוסף היו לי רעידות חזקות מאוד בידיים לאורך מספר שנים שנפתרו לאחר טיפול בטיסברי.

בשתיים האחרונות אני לוקחת גילניה ומרגישה נהדר.

אוכל להמשיך ולספר על ההתדרדרות והסימפטומים השונים שתקפו אותי, אך לדעתי זה הספיק.

רק זכרו שהחיים מחייכים אלינו אם אנחנו מחייכים אליהם בחזרה!