הכל התחיל לפני 28 שנים – בעילום שם
הכל התחיל לפני 28 שנים, זה התחיל פתאום בתחושה של איבוד שיווי משקל וסחרחורות, פזילה וראיה כפולה בעין שמאל.
נגשתי לרופא המשפחה אשר הפנה אותי דחוף לבי”ח מאיר ושם אושפזתי במחלקה הנוירולוגית.
מבית החולים שוחררתי לאחר טיפול בסטרואידים וויטמינים, ולא אמרו לי בעצם מה יש לי.
כשהגעתי הביתה פתחתי את מכתב השחרור שבו היה כתוב “חשד לטרשת נפוצה”. באותם ימים עוד לא היה אינטרנט. בעלי ואני פתחנו אנציקלופדיה רפואית וקראנו על המחלה, כך בעצם הבנתי מה יש לי..
ימים ספורים לפני שכל זה קרה, קראתי כתבה בעיתון על מישהו שסיפר על עצמו את אותם סימפטומים שהרגשתי, הוא ציין שיש לו טרשת נפוצה כך שכשזה קרה לי, מהר מאוד הבנתי שזה מה שיש לי גם.
בהמשך היו עוד כמה התקפים, חולשה ברגל וחוסר קואורדינציה.
חברה סיפרה לי שבתה”ש פתחו מרפאת טרשת חדשה וכך הגעתי לטיפול במרפאת טרשת נפוצה, ומאז ועד היום אני מטופלת שם.
קיבלתי עם השנים כמעט את כל סוגי הטיפולים בזריקות, ובכל זאת היו לי התקפים חזקים מאוד, אשר טופלו בסטרואידים בכל פעם.
בשל כך הרופאים החליטו להפסיק את הטיפולים. בארבע השנים האחרונות לא קיבלתי טיפול כלל משום שבדיקת נוגדנים בדמי גילתה רמה גבוהה של נוגדנים לאינטרפרונים, המנטרלת את יעילות הטיפול.
לפני כחצי שנה, איבדתי את הראיה לחלוטין בעין ימין.
בפגישה עם הרופא בתה”ש, הוא המליץ לי לקבל את התרופה אובג’יו, מאז אני לוקחת את התרופה, כדור אחד פעם ביום. בהשוואה לטיפול בזריקות, השימוש בתרופה קל ונוח.
לוקחת כל ערב את הכדור ולא שוכחת.
כאבי הראש שהיו בהתחלה חלפו, וכיום אני מקבלת את הטיפול ללא תופעות לוואי כלל.
בתקופה האחרונה למדתי להתמודד עם המחלה בעזרת דברים שאני אוהבת: מציירת, משחקת בתיאטרון הקהילתי בנתניה בהצגה שעלתה לאחרונה בצוותא וזכתה במקום שני “המדריך למארחת הטורחת”. כמו כן, אני מקפידה לעסוק בפעילות גופנית: פילאטיס,זומבה וביודאנסה. המחלה לא תופסת מקום מרכזי בחיי.
אני ממשיכה לעבוד מדי יום, ובזמן הפנוי שלי מתנדבת במועדון לגימלאים, מעבירה שם הרצאות בנושאים שונים ומגוונים, ומבלה עם הנכדים פעם בשבוע.
אני משתדלת בזמני הפנוי לפתור תשבצים כדי לשמור על היכולות הקוגנטיביות שלי.
זכיתי למשפחה תומכת ובעיקר לבן זוג מעורב ובקיא בכל רזי המחלה והטיפולים.
אני מכירה וקשובה לגופי, יודעת לזהות התקפים בשלב ההתחלתי שלהם ודואגת לנוח ולטפל בהתאם.
אני לא מסתירה את עניין המחלה, ובעד לשתף ולדבר.
