סיפורה האישי של מיטל – מדריכת אירובי
מיטל מדריכת אירובי
למרות הטרשת הנפוצה –Ynet
בגיל 30 גילתה מיטל שהיא חולה בטרשת נפוצה, אך החליטה שלא לתת לאבחון לעצור לה את החיים, גם כשהם כרוכים במאמץ פיזי רב בעבודתה כמדריכת אירובי. “אני לא הופכת את המחלה לחלק מהחיים שלי, ומאמינה שבגלל הגישה הזאת מצבי טוב יותר”, היא אומרת. אופטימיות מנצחת.
גילוי המחלה התחיל בנימול בלשון: לפני שנתיים וחצי הלשון של מיטל, בת 32 מהקריות (השם המלא שמור במערכת), נרדמה. בתחילה היא חשבה כי אכלה או שתתה משהו חם מדי ונכוותה, אך כעבור כמה ימים כל הצד השמאלי של פניה נרדם – והיא פנתה מיד למיון.
“בחדר המיון הרופא העלה מיד השערה שאולי מדובר בטרשת נפוצה” , היא מספרת בראיון ל-ynet הוא שלח אותי לבדיקת MRI ובמקביל למומחה לטרשת נפוצה. בבדיקה ראו כמה נגעים במוח, ונקבע שאצטרך לחזור על הבדיקה כעבור כמה חודשים. הנימול עצמו חלף תוך כמה שבועות, ולא הפריע לתפקוד שלי בחיי היומיום, רק הציק”.
“מצבי טוב יותר בגלל הגישה שלי”
למרות העובדה שהצירוף “טרשת נפוצה” עלה כבר בתחילת הדרך, עד הבדיקה השנייה היא בחרה לא לחקור את הנושא או לקרוא עליו. “אני אופטימית מטבעי”, היא אומרת, “ולא חשבתי שזה הכיוון. אמרו שזאת אפשרות, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות והייתי בטוחה שב-MRI השני יגידו שזה שום דבר”.
למרות התקווה, בבדיקה הנוספת קבעו הרופאים כי אכן מדובר בטרשת נפוצה, מחלה אוטואימונית הפוגעת בתפקוד מערכת העצבים. החולים עלולים לסבול מפגיעה באיברים שונים, כמו המוח, עצבי הראייה וחוט השדרה, מה שמוביל במקרים קשים לפגיעה בתנועה ולנכות.
איך הרגשת ברגע האבחון?
“טרשת נפוצה זה שם מפוצץ, אבל אף אחד בעצם לא יודע מהי המחלה. נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לקרוא על המחלה ועל התופעות, וברשת הרי כתוב את הדברים הכי קיצוניים ונוראיים. הבנתי בגדול מה זה אומר, והחלטתי להפסיק לקרוא. פשוט לא להיכנס לזה יותר ולא להתעסק בזה”.
לא רצית לדעת מה זה אומר?
“זה לא מעניין אותי ואני לא רוצה לדעת. אני לא הופכת את המחלה הזאת לחלק מהחיים שלי. יש לה מקום מינורי מאוד בכל ערב במשך עשר דקות כשאני מזריקה את התרופה, ולמזלי מאז ההתקף הראשון לא היה לי שום דבר. אני מאמינה שבגלל הגישה שלי מצבי יותר טוב – כשלא נותנים מקום למחלה בחיים אז לא קורה שום דבר.”
“נכחתי במפגש של כמה בנות נוספות שחולות במחלה, אבל לי אישית זה לא עשה כל כך טוב. הגישה שם הייתה שונה מאוד משלי, ואני לא במקום הזה של אשפוזים וסטרואידים. אני לא נותנת למחלה מקום בחיים שלי, ומבחינתי זאת הגישה שהכי מתאימה לי”.
מקדישה למחלה רק עשר דקות מדי ערב, בהזרקת התרופה. צילום : (shutterstock)
לא מוותרת על ספורט
מיטל, מדריכת אירובי במקצועה, החליטה לא לוותר על עבודה למרות האינטנסיביות הגופנית הנדרשת ממנה.
“העבודה שלי היא דווקא פלוס רציני”, היא מאמינה. “ספורט תורם לכל אדם פיזית ונפשית. כיף להרגיש פעיל, חזק ובריא, וגם כשמדובר במחלה הזאת מחקרים הראו שפעילות גופנית מסייעת למצב.
“בהתחלה ההורים שלי ניסו מאוד לגונן עליי ולגרום לכך שלא אתאמץ יותר מדי. אבא שלי ישב וקרא את כל המחקרים על הטרשת שאומרים מה מזיק ומה מועיל, והייתה תקופה שבה הוא חשש מהעיסוק שלי בפעילות גופנית, כי הא קרא שמאמץ יתר עלול להוביל להתקף. זה עבר לו מהר כשהוא הבין שאני ממשיכה כרגיל בחיי”.
את יודעת מה עוד צפוי לך בהיבט המחלה?
“אין לי מושג מה יקרה בהמשך, אבל בינתיים הכול טוב. מה שיביא מחר – נתמודד אתו. לחיים יש כל כך הרבה להציע, אז מעדיפה להתמקד בדברים הטובים ולא להתבוסס ברחמים עצמיים על ‘גורלי המר’ כביכול”.
