רביף  והקשר הישראלי

רביף (interferon beta-1a) היא תרופת הדגל של מרק סרונו לטיפול בטרשת נפוצה. התרופה שנרשמה לראשונה בשנת 1998 משווקת כיום בלמעלה מתשעים מדינות.

בשנת 1957 התגלה האינטרפרון על ידי החוקרים אליק אייזקס וגי’ן לינדנמן. הם היו ראשונים להבין מדוע הדבקה בנגיף אחד יכולה לסייע לגוף להתגונן מפני נגיף אחר. עד אז הסברה המקובלת הייתה כי הנגיף הראשון מפריע, בדרך כלשהי לפעולתו של הנגיף השני. אייזקס ולינדנמן חידשו בכך שהראו כי בתגובה לפלישת הנגיפים, התאים החיים עצמם מייצרים חומר המפריע לפעילות הנגיפית. הם כינו את החומר אינטרפרון (מפריעון). כאשר התגלה האינטרפרון חשבו כי הוא יהפוך להיות האנטיביוטיקה של המחלות הויראליות. במובן זה ייצרו האינטרפונים ציפיות גבוהות שלא מומשו. אך המחקר עם האינטרפרון גילה שימושים מבטיחים אחרים.

אחד החוקרים שהובילו את חקר האינטרפרון הוא פרופסור מישל רבל. פרופ’ רבל נולד ב-1938 בשטרסבורג שבצרפת, בשנת 1963 סיים לימודי רפואה ודוקטורט בביוכימיה. ובשנת 1968 בעקבות מלחמת ששת הימים עלה עם משפחתו לארץ והתחיל לעבוד במכון ויצמן.

פרופ’ רבל התמקד במחקר האינטרפרון והשפעתו על ביטוי הגנים בנגיף. בשנת 1972 פרסם מאמר ב Nature יחד עם חוקרים נוספים בו הראו כיצד מפריע האינטרפרון לפעילותם של נגיפים שנושאים את המידע הגנטי שלהם במולקולות RNA כדוגמת נגיף הפוליו. בשנת 1975, כשעבד כמדען אורח באוניברסיטת ייל, גילה פרופ’ רבל שהאינטרפרון מעביר לתאים מסר כאשר הוא נקשר לרצפטור המוצג על קרום התא. הוא גם הראה שהגן אשר מקודד את הרצפטור הזה נמצא על כרומוזום 21.

הודות למחקרים אלה הוכר מכון ויצמן הישראלי בקהילה המדעית הבינלאומית כאחד משלושת מרכזי המחקר המובילים בחקר מנגנוני הפעילות של האינטרפרון.

הרבי מלובביץ’ מכשיר את האינטרפרון

לקראת סוף שנות השבעים החליטו חברי קבוצת המחקר של פרופ’ רבל לייצר אינטרפרון ביתא. כדי להשיג כמות מספקת של אינטרפרון ביתא, החליט הצוות להשתמש ברקמה אנושית צעירה – עורלות, מתוך הנחה כי בישראל יוכלו למצוא אספקה זמינה של עורלות. אך להפתעתם עוררה הבקשה התנגדות רבה מצד המוהלים מכיוון שלפי המסורת היהודית יש לשים את העורלות באדמה.

נראה היה כי החוקרים מגיעים למבוי סתום. למרבה המזל אחת החוקרות בקבוצה, דר’ דליה גור-ארי רוטמן, הייתה אחיינית של הרבי מלובביץ’, שעבורה הוא פשוט “דוד מנחם”. היא הצליחה לקבל ממנו היתר לאספקה קבועה של עורלות, הדרך לייצור אינטרפרון נסללה.

מישהו לרוץ איתו

פרופ’ רבל האמין כי לאינטרפרון ביתא פוטנציאלי ליישומים רפואיים והיה להוט להשיג תמיכה של חברת תרופות שתאפשר לקחת את חקר האינטרפרון צעד נוסף קדימה.

החברה שהרימה את הכפפה והראתה נכונות לשתף פעולה הייתה חברת התרופות השווייצרית סרונו. לסרונו כבר היה רקורד של שיתוף פעולה מוצלח עם ישראל בתחום הפוריות. הנכונות של סרונו לשתף פעולה עם פרופסור רבל הייתה גבוהה וזו כנראה הסיבה לכך שחברת סרונו הסכימה לקבל את התנאי “הציוני” שהציב פרופ’ רבל, ששיתוף הפעולה יתבטא בין השאר, בבניית מפעל פיתוח וייצור בישראל.

ב 1978 נפתח בישראל מפעל אינטרפרם בבעלות משותפת של סרונו ומכון וייצמן, המפעל החל לייצר אינטרפרון מעורלות, תחת השם: פרון.

לאחר עשרים וחמש שנה העבירה סרונו את פעילות הייצור לשוויץ ופעילותה של אינטרפרם הצטמצמה. החברה עוסקת מאז במחקר ופיתוח של קווי תאים המייצרים חומרים ביולוגיים פעילים עבור חברת האם ובמסגרת קבוצת המחקר ופיתוח של הקונצרן. לדברי פרופסור רבל הקמת חברת אינטרפרם תרמה תרומה מכרעת לפיתוח תעשיית הביוטכנולוגיה הישראלית.

באופן מפתיע גם לחברת מרק הגרמנית שרכשה את סרונו בשנת 2007 שיתוף פעולה עם ישראל ומוצר הדגל שלה ארביטוקס  מקורו ב…מכון וייצמן. כך שחברת מרק-סרונו השקיעה בפיתוחים ישראליים בשלושת תחומי הפעילות הגדולים שלה, נוירולוגיה, פוריות ואונקולוגיה.

המירוץ ממשיך

במהלך שנות השמונים החיפוש אחר פיתוח דרכים לייצור מסיבי של אינטרפרון היה בעיצומו. חברי קבוצת המחקר של פרופ’ רבל הצליחו לפתח תהליך ייצור של אינטרפרון-בטא רקומביננטי מתאי שחלה של אוגרים סיניים. חברת אינטרפרם יכלה לזנוח את העורלות ולעבור לייצור אינטרפרון בטא רקומביננטי שהינו יציב יותר ובטוח יותר לשימוש בבני אדם.

פרופ’ רבל התכוון לפתח יישומים רפואיים של אינטרפרון ביתא לטיפול במחלות נגיפיות, כזכור זה היה הייעוד של האינטרפרון בתחילת הדרך. אך באותו זמן חוקרים אמריקאים בדקו את השפעת אינטרפרון אלפא, ביתא וגמא על חולי טרשת נפוצה. מדעני מכון ויצמן, שידעו כי אינטרפרון ביתא משפיע על המערכת החיסונית ומשקיט אותה הסיקו שיש סיכוי טוב שהחומר יבלום את ההתקפה האוטו-אימונית שגורמת להרס מעטפת המיאלין מסביב לסיבי העצבים והחליטו להפנות את המחקר לכיוון זה.

חברת סרונו נרתמה למשימה והחלה להשקיע בניסויים קליניים נרחבים, שהובילו לפיתוח תרופה לחולי טרשת נפוצה המיוצרת באינטרפרם ישראל בשם רביף.

השקת רביף עושה היסטוריה

בשנת 1998 חברת סרונו השיקה את רביף, תחילה בקנדה לאחר מכן באיחוד האירופי ובשוויץ אך נותר מכשול גדול ברישום המוצר ב FDA. לא ניתן היה לרשום את רביף בארה”ב מכיוון שבשנת 1996 קיבלה חברת ביוג’ן היתר לשיווק אוונקס בארצות הברית כתרופה יתומה. אישור מוצר כתרופה יתומה נועד לעודד חברות לפתח תרופות גם עבור חולים במחלות נדירות. תרופה יתומה מוגדרת כתרופה המיועדת לשימוש אוכלוסיית חולים שאינה עולה על 200,000 איש בארצות הברית. אחת ההטבות שמקבלת תרופה יתומה היא בלעדיות בשיווק למשך שבע שנים, גם אם פוקע הפטנט.

זו הייתה המכשלה בה נתקל רביף, הדרך היחידה בה ניתן לעבור מחסום זה היא להוכיח כי הטיפול ברביף עדיף או בטוח יותר על הטיפול הקיים. סרונו התגייסה למשימה וערכה מחקר head-to-head שהוכיח באופן מובהק כי הטיפול ברביף עדיף בהפחתת תדירות ההתקפים ורביף קיבל אישור FDA לשיווק בארצות הברית.

רביף היה המוצר הראשון בהיסטוריה שהצליח לחרוג מהבלעדיות שקיבלה תרופה יתומה.

עברו 16 שנים מאז ההשקה הראשונה ורביף עדיין נמצא בקדמת הטיפול הרפואי בטרשת נפוצה וממשיך להציג חידושים בממשק מטפל/מטופל/טיפול.

דוגמא לחידוש כזה היא מכשיר הרביסמארט (REBISMART) שהינו מזרק אלקטרוני ייחודי להזרקה אוטומטית של רביף

שמות האחיות:
אורית זיסר- 052-2789225
ענת דותן- 052-6449518
מעיין אלון- 052-6320669
הדר ירון- 052-6449519
ליטל עברי- 052-3211181
אורית מדילנסקי- 052-6449513