כן-כן, כבר עכשיו החיים הם פיקניק!

מאת: קרן סהר

זה באמת-באמת לא תלוי במצב הטרשת, או במה אתם עוסקים, היכן אתם גרים, האם יש לכם זוגיות, או  כמה אתם מרוויחים, זו אך ורק תולדה של הבחירות שאנו עושים כל הזמן.

נעים מאוד, שמי קרן סהר, אני בת 41, עוסקת באימון אישי ורפואי, הנחיית מדיטציה ועיצוב תכשיטים. יש לי טרשת מזה 11 שנים ובשלוש השנים האחרונות זה אומר סימפטומים של גרירת רגל, איבוד שתן, כאבים כרוניים שחלקם מההליכה, תשישות, רדימות קבועה בכף יד שמאל וחולשה בה על אף שאני שמאלית, ספסטיות, קשיים עם השינה, לא מתפקדת כשחם לי ועוד כמה.. אני מתהלכת עם קב קנדי אחד הידוע בשמו ‘האינדיאני’ ונעזרת בדיקטוס. אני לוקחת יותר תרופות ממה שחשבתי שאפשרי, ותוספים לחיזוק. שני הורי כבר אינם בחיים ואני גרה לבד.

אני הולכת לאט ומעט ומגיעה לכל מקום שאני רוצה! גם תודות לרכב ולתו נכה

אני אכן מאמינה שהחיים הם פיקניק, אפשר להתבלבל וללכת שבי אחרי הסימפטומים, ואפשר גם לראות אפשרויות חדשות ואחרות. כמו בפיקניק עצמו, אולי יהיו נמלים, אולי עננים, אולי שרב נוראי ואולי בכלל הרבה יותר קר ממה שחשבנו, ואולי בכלל הריח של המנגל של השכנים מפריע, אבל זה עדיין פיקניק, אלו עדיין חיים, וכל עוד אני פה, אני אצחק ואהנה כי אני עובדת על זה, כן, כדי להיות שמחים ומאושרים, עובדים על זה, האושר לא מגיע מעצמו.

תשאלו בצדק, מה, כאבים זה הנאה? סטרואידים זו שמחה? להשתטח באמצע הקניון זו חדווה? לא, אבל אני יכולה או לצחוק על זה או ללכת אחרי המוכר ולהתייאש, כי זה נוח, ומגיע לנו, כי אף אחד לא יודע באמת מה זה אומר. אבל גם מותר לנו ולנו מגיע יותר לחייך.. אז אני בוחרת בחיוך. אני יודעת שהכאב לא נשאר קבוע, מטפלת במה שצריך – כדורים, טיפולים, תרגילים ומדיטציה, כן-כן, אני גם מנטרלת כאבים במדיטציה, לפעמים באופן קבוע ולפעמים זמני.

אני לא מחדשת לכם כלום, גיליתי שכולנו אנשים עם מנגנוני התגברות בלתי נידלים ומעוררי השראה. הטריק שלי הוא ללמוד להפריד בין מציאות ופרשנות. מה קורה לעומת מה אני מספרת לעצמי על זה. אומרים שסבל הוא בחירה. הכאב הוא מציאות, הספסטיות היא מציאות, לספר לעצמי שזה נורא, שקשה לי ושרע לי זו פרשנות והיא זו שמייצרת את הסבל שעליו אני יכולה לוותר. הטריק השני שלי הוא לחפש מה מגדיל אותי, איפה אני שוכחת את העייפות, איפה לא עוצרות אותי הנסיבות.

זה קורה ראשית כשאני מאמנת וככה גם גיליתי את התכשיטים. הייתי אחרי ההתקף הכי גדול עד כה, האחרון, שם גם הטרשת הפכה מהסוג ההתקפי לפרוגרסיבי ראשוני. חברה טובה שידעה כי בילדותי יצרתי ופיסלתי התעקשה שאגיע איתה לחוג שמתקיים בבוקר!! פעם בשבוע כל שבוע. ויש שם מדרגות גדולות והשירותים בקומה למטה. בסוף הגעתי. מתחת לקומת החוגים קיימת חנות ובחנות יש חוטים, חרוזים, תליונים, סוגרים, חלקים, דבקים והתרגשתי, התחלתי בליצור צמיד אחד שראיתי על המוכרת ומצא חן בעיני. ואז שכללתי אותו, ואז גם אותו ואז שילבתי עוד חלקים ואז המצאתי עיצובים ואז התחלתי למכור ולעצב לפי הזמנה ושם אני ממציאה, יוצרת, מעצבת ומתרגשת, שם אני קרן ולטרשת אין מקום.