שולי פרץ, 45 אם לשני בנים

סיפורה של אישה שהשתתפה בפרויקט “ממשיכות קדימה”, בחסות מרק

שולי פרץ, לא נראית בגילה. שום דבר בה לא מסגיר את המחלה או העובדה שהתאלמנה לפני כשנה בפתאומיות ומאז מגדלת את שני בניה (בני 9 וחצי וחמש וחצי) לבד, שיפצה דירה, עברה אליה ובמקביל גם מנהלת קריירה.

“אובחנתי בגיל 32, אושפזתי אחרי תקופה ארוכה של כאבים וחסר אונים. הפנו אותי למיון, לא חשבתי שזה רציני והצעתי לבחור, שרק התחלתי לצאת אתו ואחר כך הפך לבעלי, שיקפיץ אותי. גם כשהעבירו אותי למיון נוירולוגי, לא הייתי מוטרדת. כשהודיעו לי שיאשפזו במחלקת עצבים, הייתי בטוחה שאני משוגעת. אחר כך הסתבר לי שכולם כבר ידעו עד שהודיעו לי, אבל זה לא באמת עניין אותי. מבחינתי לא הייתי חולה”.

“שואלים אותי איך אני מתמודדת, אבל מבחינתי זו לא שאלה. אני מחייכת כי ככה אני חיה והחיים לימדו אותי שהחיוך חוזר, תמיד. החכמה בחיים היא למצוא זווית ראייה טובה,” מספרת שולי, שגם עברה קורס אצל המנטור אלון אולמן ואימצה את התובנה ש’אי אפשר לבזבז זמן, אפשר לבזבז את החיים’. “אני מיישמת את זה כל יום. בעלי נפטר לפני 10 חודשים בפתאומיות, יום אחרי שהודיעו שגילו אצלו גרורות. הייתי מוכרחה למצוא נחמה בעובדה שנחסך ממנו הרבה סבל. ידעתי שאם אשבר, אף אחד לא ירים אותי ואת הילדים. דיכאון לא עוזר, הייתי חייבת להתאפס”.

“אחד הדברים שאני מוצאת בהם כוח הוא המפגשים של נשים שיזמתי. היינו נפגשות 5-6 נשים פעם בשנה בסדנא שאנחנו עוברות, התחברנו והתחלתי ליזום מפגשים פרטיים. אנחנו שם אחת בשביל השנייה, גם בעניינים בירוקרטיים שקשורים למחלה. מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד שם, באחד על אחד, לא מוותרת”.