אדם יסודו מעפר לעפר! בכי תמרורים: רחל מבכה על חייה ומשפחתה, שגרמו לה את העוול האיום ונורא.
ורחל חפה מכל פשע!
בשנת 8491 הגיעה רחל בת הארבע וחצי עם הוריה ואחותה, בת השנה וחצי, לישראל, והם התגוררו ביפו- היכן שהעלייה הבולגרית הגדולה הייתה. הבית היה בית ערבי ליד מגרש כדורגל באסא.
האבא עבד בעבודות דחק, עד שקיבל עבודה מכובדת בשקם.
האבא היה קפדני מאוד, ובד בבד שמרני מאוד, והאמא הלכה בעקבותיו.
אחר כך הלכה רחל לגן הילדים, ואחר כך לבית הספר. מאוחר יותר הלכה בעקבותיה האחות מרים.
רחל התגייסה לצבא במטכ”ל ברמת גן.
עם גמר הצבא חיתנו את רחל עם יצחק, שמוצאו טורקי.
במשך הימים והשנים נולדה להם הבת, שרי.
בבית של עמידר, קטן דל וצר, נולדו להם עוד שתי בנות ואחרי כן בן.
כימיה בין רחל לבין בעלה לא הייתה יותר. רחל ניסתה לקחת את הילדים ולבוא לבית הוריה, אשר גרו בקרית שלום בתל אביב.
ההורים, כפי שצוין, היו שמרנים ופחדו ממה שיאמרו השכנים.
הם היפנו עורף, באומרם: “יש לך בית, חזרי לשם”! היא סבלה מהשפלות שקיבלה מהוריה, אשר לא הבינו את מצוקתה.
בינתיים קיבל בעלה הגרוש גב חזק יותר והתנכל לה, היה עוזב אותה, לבדה, עם הילדים, ויוצא לבלות, לרקוד, ולהביא נשים שאינן לרוחה הביתה, ואף היה מבזבז את הכסף עליהן. וכשרחל הייתה צריכה ללכת לשוק ברמלה לקניות, היה נותן לה 01 שקלים ואומר, כי זה מספיק לה… מה אפשר לקנות ב- 01 שקלים? כשהייתה מנסה לחנך את הילדים, בעלה היה צועק עליה בנוכחותם: “ממתי את מחנכת את הילדים”?

הבעל היה מתקן מכונות כביסה.
אצל רחל מכונת הכביסה הייתה מקולקלת, וכשהיא ביקשה לתקנה, על מנת שתוכל לכבס את בגדי הילדים: “יש קודמות ממך”, היה אומר.
בוודאות ידעה רחל, כי היה מנסה לאנוס עקרות בית, כשהיה מגיע לתקן להן את מכונת הכביסה.
כאשר סיפרה רחל את הבושות שהביא עליה בעלה, בפני לא הפסיקו לזלוג הדמעות, וכך היו שיחותינו עד לשעות הלילה המאוחרות.
היא היתה מספרת, שלפעמים באמצע הלילה הייתה באה המשטרה. הוציאו אותו מהבית, כפתו אותו, והיא, למחרת בבוקר, הייתה צריכה ללכת לשחרר אותו בערבות.
בשלב זה, ההורים כבר היו מוכנים להביא את רחל לביתם.

אני חושב שישנם סיפורים טרגיים רבים מסוג זה.
כאשר רחל המנוחה אמרה לי: “חיים, היכן היית קודם? כאן ביתי הנפלא, שאתה נותן לי חום, כוח ואהבה כה חזקה, בדיוק הפוך מבעלי הגרוש”. והדמעות זולגות, ואני יושב ומקשיב. “מדוע פגעו בי ילדיי וכל משפחתי”? הייתה אומרת. “אלו המחלה והמכה שקיבלתי, שמחזיקות אותי מעת לעת”, ידה על הלב, ואומרת לי “יש אלוהים, והוא עוד ישלם לכל משפחתי על העוול הנורא שעשו”.
הטרשת הנפוצה לא באה משמחה, אלא רק מעצבות.

הפסיכולוג המחוזי, גד פלישר, ביקשני להזמין את הילדים. הגיעה הבת הבכורה, שרי, עם שני ילדיה, הגיעו הבת השלישית והבן. ישבנו ושמחנו. לפתע הפסיקו את הקשר, מדוע? רק אלוהים יודע! לפחות הניחומים היו לי עם הילדים שלי, אשר היו איתה בקשר מתמיד.
לאחר עזיבת הילדים שלה מביתנו, ידעה רחל שהקשר יתנתק.
והייתה מדגישה: “תראה חיים, איזה חינוך השריש בהם האב. באים לדירתי, פרח לא הביאו, שלא לדבר על שי”, כך רחל התבטאה, “זה מראה שאת התרבות קיבלו מהאבא, למרות שניסיתי לחנכם אחרת”.
ביקרתי עם רחל בבית בו הייתה גרה, ברמלה.
נכנסנו לשכנה, וסיפרה לי השכנה, כך בארבע עיניים: “לא פעם הצלתי את רחל מהמכות של הילדים, וגם בעלה סטר לה כמה פעמים”.
ראיתי שרחל מספרת לי את האמת. מה שהיה בליבה דיברה!

אני הייתי עם רחל בביקור אצל משפחתי הענפה בארה”ב, עם עגלת נכים, באירוע מיוחד שעשו לנו עם תזמורת מנתניה ועם מאכלים ישראליים: חומוס, טחינה ועוד.
המשפחה התלהבה מרחל. פנה בן דודי אל אורחי המשפחה, באחזו בידו כוס יין, עם הברכה “אשת חייל מי ימצא”.
התרגשות רבה אחזה את רחל, שלא יכלה להתאפק ובכתה.
החזקתי את ידה, שממש רעדה. בת דודתי, בשם ליליאן, לקחה את ראשה של רחל, וליטפה אותה עד שהתאוששה.
עם רחל, יצאתי למרחקים בחו”ל, נהנינו ולא הסתכלנו על המחירים. כמו כן, היינו בבתי מלון בארץ. היינו אמורים ב3- ביוני לטוס לאילת. הכל היה מוכן ומזומן.
לפתע 5\62 – הלב עמד מלכת… במקום לאילת, ביום א’ ערב שבועות, קברנו את רחל בעיר שכה התחבבה עליה, נצרת עילית, בה אהבה את משפחת מרקוס.
מי ייתן ולא נדע עוד טרגדיות מסוג זה !!!