עד לשנות ה-90 משך הזמן הממוצע שלקח למטופל להגיע למצב בו הוא זקוק לכלי עזר תומך בהליכה מרגע אבחון המחלה, היה 15 שנה. כיום, שני עשורים לאחר מכן ולאחר שילובן של תרופות חדשניות ויעילות כאפשריות טיפוליות לטרשת נפוצה, אותו זמן ממוצע הפך להיות מעל 30 שנה. בנוסף לכך, כיום טיפולים תרופתיים כבר אינם מסתפקים בעיכוב התקדמות המחלה, אלא גם יכולים לגרום לשיפור תפקודי של ממש. אותה חדשנות בטיפול בטרשת נפוצה באה לידי ביטוי גם באופן נטילת התרופה – מטיפול כרוני קצר טווח, לטיפול שמשחרר את המטופל מעיסוק מתמיד במחלה. בזכות אותן תמורות, אנו יכולים לומר כיום כי הצלחנו לחולל המהפכה של ממש בטיפול בטרשת נפוצה, וביצענו צעד משמעותי נוסף בדרך להקפאה מוחלטת של פעילות המחלה ואף לשיפור בתפקוד החולה.

אחד המאפיינים של דור הטיפולים הישן הוא ההשפעה קצרת הטווח של התרופה, מה שמחייב את המטופל ליטול אותה בתדירות גבוהה יחסית. טיפול כזה מחייב את המטופל בהזרקה, אשפוז לצורך עירוי או נטילת כדורים בתדירות של אחת ליום,  3 פעמים בשבוע או מידי לשבוע. תדירות כה גבוהה של נטילת התרופה לאורך החיים, בעיקר כשהמטופל הוא אדם צעיר או הורה לילדים קטנים – עלולה פעמים רבות להוות עול. ההשלכות של טיפול כרוני, עשויות להוביל לשכחת ימי טיפול, ואף לפגיעה נפשית כתוצאה מהתזכורת היומיומית ש”אני חולה”.

בין אם זה כתוצאה משכחה בשל מטלות היום יום, או ההתמודדות עם ההשלכות הנפשיות שמגיעות עם טיפול כרוני – דילוג על ימי הטיפול עלול לפגוע ביעילותו, ובהמשך אף לגרום למחלה לצאת מאיזון וכך להוביל להופעת התקפים מיותרים. לכן המחקרים שהביאו לנו את דור הטיפולים החדש התכווננו לאופן נטילה נוח יותר, שישחרר את המטופל מהצורך לעסוק במחלה לטווח ארוך ככל הניתן. טיפולים כאלו זמינים כיום באופני נטילה שונים, למשל נטילת כ-20 כדורים במשך 4 שנים לפחות, או אשפוז לצורך מתן עירוי.

בתוך כך, אם עד היום הציפייה שלנו מהטיפול התרופתי הייתה לעכב את התקדמות המחלה. כיום חלק מהטיפולים החדשים מצליחים גם לשפר את מצב הנכות של המטופל. למשל, במחקר נמצא שהתרופה קלדריבין (בשמה המסחרי מייבנקלאד) משפרת את מצב הנכות, או שומרת על מצב נכות יציב, בקרב כ-75% מהמטופלים שהשתתפו במחקר. השיפור נמדד על פי סקלת ה-EDSS, שמהווה אומדן לרמת נכות ותוצאותיה נעות בין 0 ל-10 (ככל שהתוצאה גבוהה יותר כך היא מעידה על פגיעה חמורה יותר). שיפור בסקאלה התפקודית הזו, מתורגם בביצועים נוירולוגים ותפקודיים טובים יותר בחי היום יום.

במחקר אחר, עולה כי כ 2/3מהחולים לא נדרשו לכל טיפול תרופתי נוסף לטרשת נפוצה לאחר מנת הטיפול האחרונה במחקר, כאשר משך המעקב עמד על סדר גודל (חציון) של 10 שנים.

בתוך כך, כמו אופן נטילת הטיפול גם מנגנוני הפעולה של התרופות השתנה. בטיפולים הקודמים התרופה לא טיפלה בתאים הדלקתיים שזורמים בדם, אלא המטרה הייתה למנוע מהם מלהיכנס למערכת העצבים המרכזית ולתקוף אותה. כיום הטיפולים גורמים לכך שהתאים יוצרי הדלקת כלל לא ייווצרו. התרופות המשויכות לדור החדש למעשה בונות מחדש את תאי מערכת החיסון, וכך גם אינן פוגעות בזיכרון החיסוני.

Image: Myriam Zilles  – unsplash.com