סיפורו האישי של שאול כרמל
בגלל המחלה, זכיתי להתנדב
שאול כרמל, בן 63, גר במושב קדרון, חולה טרשת נפוצה, מתנדב כעובד סוציאלי במרכז למניעת אלימות במשפחה באשדוד זו השנה השישית. הוא מספר “בגוף ראשון” כיצד ההתנדבות מסייעת להתמודדות שלו עם המחלה פורסם:11.08.13 , 14:53
בעברי, הייתי איש פעיל ועסוק מאוד, גם בצבא כשהייתי מפקד במערך הטכני של חיל האוויר במשך שנים, וגם לאחר מכן כשעבדתי בחברת בנייה בתור מנהל ציוד. במסגרת תפקידיי עסקתי ברכישת ציוד בחו”ל וניהלתי מספר לא קטן של צוותי עובדים. בגיל 52 המאוחר יחסית, חליתי בטרשת נפוצה. ראשית זה התפרץ ברגל שמאל, ועם התקדמות המחלה המצב התדרדר לכדי כך שאינני יכול ללכת. כיוון שלרוב מאבחנים את המחלה בגילים מוקדמים יותר, לקח זמן עד שהרופאים הגיעו לאבחון המחלה, כאשר בתחילה, חשבו שזהו התקף חד פעמי ולאחר פרק זמן לא קצר והרבה בדיקות, הגיעו למסקנה שזו טרשת נפוצה. ההודעה העכירה את מצב רוחי. בהתחלה נשענתי על מקל הליכה. המוגבלות הפריעה לי מאוד בעבודה כיוון שהתפקיד שלי היה מורכב משתי פעילויות פיזיות עיקריות: הסתובבות מרובה באתרי הבנייה של החברה וטיפוס על מנופים גבוהים. את שתי המשימות הללו כבר לא יכולתי למלא בעבודה וכתוצאה מכך נאלצתי להפסיק את עבודתי בחברה.
חיפשתי את דרכי הלאה ותהיתי מה לעשות? במה לעסוק? תקופה ארוכה חיפשתי עבודה, לא נעתרו לי, הייתי בן 52 שנשען על מקל. לאחר הקושי הרב במציאת עבודה, החלטתי לחבור למחלקת הרווחה במועצה האזורית ברנר והם הציעו להקים מערך של מתנדבים במועצה. ביצעתי תפקיד זה בהתנדבות. הקמנו את המערך, תוך שהמחלה מגבילה אותי, והגעתי אחרי שלוש שנות התנדבות כשהקדשתי כמה שעות לכך בכל יום, להקמת מערך מתנדבים של 60 מתנדבים במועצה. בזמן שהתנדבתי במחלקת הרווחה של המועצה והייתי בחברת עובדות סוציאליות, עלה בי הרעיון ללמוד עבודה סוציאלית ולאחר בדיקות בנושא, מצאתי שאוניברסיטת בר-אילן נותנת חסות ללימודי הסבה מקצועית לאקדמאיים במכללת אשקלון, וכך למדתי עבודה סוציאלית במשך שלוש שנים תוך שהמשכתי להתנדב במועצה. לאחר שסיימתי את התואר ואת ההתמחויות במקצוע, התקבלתי כעובד סוציאלי באיגוד העובדים הסוציאליים. בהתמחות של השנה השנייה ללימודי הוצבתי במרכז האלימות במשפחה באשדוד, שם התגלו יכולותיי בכל הקשור לתחום ולעבודה עם אנשים, והתקבלתי למרכז כמתנדב. זאת כיוון שאני סובל מההתקפים של המחלה ואיני מסוגל לעשות את עבודתי כאחד מהמניין.
לפני כשבע שנים התחלתי גם לסבול מכאבים חזקים נוספים, שנבעו מסיבוכי המחלה, נוירלגיה-טריגמינלית, המכונה באמריקה “מחלת ההתאבדות” ובישראל כ-15,000 אנשים סובלים ממנה. מחלה זו מתאפיינת בכאבים רבים באזור הפנים, אלה כאבי תופת שמביאים פעמים רבות למצבים של השבתה קשה. לאורך השנים נעשו מספר התערבויות נירו כירורגיות שעזרו לי עם הכאבים הבלתי נסבלים. לאחריהן הכאב פסק למשך שלוש שנים. טיפולים חוזרים עזרו לי אך פחות. מאחר ואני מטופל באופן מסודר במרפאת החוץ של תל-השומר בעקבות הטרשת, הציעו לי לנסות תרופה חדשה המבוססת על החומר הפעיל של צמח הקנאביס, “סטיבקס”, והיום, אני כבר בחודש השלישי של נטילת התרופה ובשלב זה היא עוזרת לי להתמודד עם הכאבים בהצלחה. מקווה שיועיל לטווח ארוך ככל האפשר. תרופה זו אינה בסל התרופות ומחירה גבוה מאוד. אולם לשמחתי, קופת החולים מכבי – שבה אני חבר, נתנה לי אישור זמני, במסגרת הביטוח המשלים, לרכוש אותה דרכם בבית המרקחת שלה.
עם נטילת התרופה אני מצליח לעשות את עבודת ההתנדבות שלי באותה מתכונת ללא כאב. כשאני קם בבוקר לעיסוקיי, כשאני מרגיש כאמור טוב, העבודה ממלאת אותי, היא אמנם אינה כמותית, היא איכותית ואני יכול לומר ללא כל ספק, שהעשייה הנוכחית מעשירה, מאז שאני מתנדב במרכז למניעת אלימות באשדוד.” בשנים אלו אני מרגיש מחובר והרגשתי טובה, תחושת הסיפוק גדולה. תחושת סיפוק מעצם הנתינה. הקבלה היא מעצם התקדמותם וצמיחתם הרגשית של מטופליי ללא שיקולים של תועלת חומרית, זה הופך את העשייה ל”נקייה” מאינטרס והתגמול האישי הוא שהפעילות שלי משמעותית.
לא מעוניין לכמת את מעשיי לכסף, כמו שפעלתי בעברי, שהכול נמדד בשקלים. המדדים החדשים באים לידי ביטוי בצמיחה הרגשית של אנשים. אנשים שהיו ב”מערבולת” האלימות -תוקפן/ קורבן עוברים ברובם תהליך שינוי של לקיחת אחריות. התמזל מזלי ויצא שעסקתי בימי חיי בפרויקטים בעלי משמעות. זכיתי להערכות, בין אם זה היה במסגרת שירותי בחיל האוויר, ולאחר פרישתי במסגרת עבודתי בשוק הפרטי, אך העשייה הנוכחית מתעלה על הכול, אני מעריך שלזה נועדתי. הייתי פעיל גם בתחומים אחרים של הניהול וההנדסה, אך תמיד עניינו אותי אנשים. היום אני עושה את זה תחת האצטלה של התואר, עושה את הדברים שאני חושב שאני הכי טוב בהם, כך אני מרגיש. נדמה שאני מצליח להיות מחובר לאנשים ולבעיותיהם. והיפה מכל שבעבודת הטיפול נדרשות כנות ואותנטיות, זוהי התנסות כובשת. אני מאמין כי לא ניתן לעשות עבודה כזו אחרת. אנשים המזוהים עם האלימות הם אנשים שניתן לומר כי עקב הפתולוגיה שלהם, נתקעו איפשהו בהיבט הרגשי בגיל הילדות ולמרות שחזותם בוגרת, הם לא.
במקום הזה עוזרים להם לגדול ולצמוח ואפשר להגיד שאחרי שבע שנים בתחום, התמקצעתי ואני מעריך כי לעובדה שאני בן 63 יש משמעות רבה ותרומה לעניין. היום אני יודע שגם אם הייתי בריא לגמרי, הייתי מקדיש לפחות 30% להתנדבות. אני לא יכול לצאת היום לעבודה ככל אחד, המחלה מגבילה אותי ומאוד מתסכלת, זו מעין ‘מכה מתחת לחגורה’. בצד האישיותי המנטלי אני חש בשיאי ומאידך, המחלה קטסטרופלית, מענישה, לא פיירית. עצם זה שלמדתי מקצוע תרפויטי ושאני נמצא בסביבה תומכת, מקלים עליי, אני בעצמי מחויב להכיר במציאות. מה עוד שלא ניתן לעסוק בפסיכותרפיה, בלי שהמטפל עצמו יעבור טיפול, אנחנו צריכים וחובה עלינו לקבל הדרכות. כך שגם אני ולא רק המטופלים יוצאים נשכרים, אני יכול להכיל אחרים על אף מגבלותיי הפיזיות ולעזור להם. מכאן, תודות למקצוע אני מתמודד יותר טוב עם תסכולים רגשיים.
