“רופא חולה בטרשת נפוצה” – “חיי ניתנו לי במתנה” … – ד”ר י.

סיפורי כרופא חולה מתחיל בכנס רפואי בינלאומי בסן פרנציסקו כשאני בשיא הקרירה שלי, כמנתח ניתוחים מיקרוכירורגים. משפחתי – אשתי אולי בני, עמרי, ובתי האוטיסטית, אופיר ואני, מטיילים על מדרכה בכביש רב מסלולי סואן ברובע היפני ואני נופל לכביש. למזלי, לא עברו בדקות אלו מכוניות או אוטובוסים. בני ואשתי מרימים אותי חבול בחזרה למדרכה עם חולשת פלג גוף תחתון.
מכיוון שעברתי לפני מס’ שנים דלקת חוזרת בעצב ראיה ימני ושיתוק עצב הפנים, עוברת במוחי המחשבה האבחנה – טרשת נפוצה.
חוזרים לארץ, לאחר שהחשש אומת, עלי לבחור ברופא מטפל – הדילמה בבחירה – אמפטיה לעומת חטא היוהרה. כמובן שבחרתי באמפטיה ובאנושיות – בד”ר רונית מוסברג ובמחלקה בביה”ח בילינסון.
מאז אני מקבל מדי יום טיפול תרופתי הכולל בין השאר את זריקת הקופקסון, ממשיך לנתח בשני בתי חולים פרטיים ובבית חולים ציבורי אחד. מנהל שתי קליניקות ענפות וממשיך לעבוד במשרה מלאה, כשכיר. עד כאן אני נמצא ב”ארון” מסתיר את מחלתי כחולה בטרשת נפוצה במשך מספר שנים.
חי בשלום ובסימביוזה טובה עם הטיפול התרופתי ומאמין בזריקות הקופקסון. מודה יום יום לפרופ’ רות ארנון על פיתוח תרופת הקופקסון.
ככל שהזמן חולף, העייפות מתגברת, הידיים מתחילות לרעוד, אני מחליט להפסיק לנתח, כשאני נמצא בשיא, ללא שום סיבוך ניתוחי, מפנה מקומי כמנתח, לאחרים.
אני מפסיק להסתיר את עובדת היותי חולה בטרשת נפוצה, מתחיל לספר לחולים שנתחתי, כשהם פונים אלי בבקשה שאנתח מישהו מבני משפחתם. אני עונה להם שאני חולה בטרשת נפוצה, שאינני מנתח יותר ומפנה אותם לאלו שאני חושב שהם הטובים ביותר במקצועי הכירורגי.
הקליניקות שלי תופחות וגדלות, העייפות מתגברת ואני מחליט להקטין את היקף משרתי, כשכיר, ובמקביל לסגור את אחת ממרפאותיי. וכאדם “שפוי” סוגר דווקא את המרפאה העמוסה והמכניסה יותר מבין השתים. מאחר והחיים הם מתנה לדעתי , אני מתחיל להיות, בהתנדבות, תומך נפשי לחולים בטרשת נפוצה ומשפחותיהם, ששמעו עלי כשפונים אלי טלפונית. אני עוזר לחולים להמנע מלהסתיר את מחלתם הכי מהר שהם יכולים, תעצומות הנפש שמשקיעים בלהתחבא מיותרות ודורשות אנרגיה נפשית מיותרת.
אני מעודד חולים לקחת תרופות, עם כל הקשיים שבהזרקות, להעזר בריפוי בעיסוק, בפיזיוטרפיסטים, בשחיה, בהילינג, ברפלקסולוגיה, בשיאצו, בפילאטיס ובפסיכולוגים.
כרופא פעיל עדיין, אני נהנה כעת לטפל בקשישים, בעולים חדשים, בכל המסכנים, שלצערי נופלים, לעתים קרובות בין הכסאות וכתוצאה מהבירוקרטיה, נשארים ללא טיפול זמין והולם את שנות ה 2000.
אני מודה לאשתי אולי על תמיכתה הרבה בי ובכל הבית, לאחיות במחלקה הנוירולוגית בבילינסון. ראויות לשבח ד”ר רונית מוסברג המקסימה באישיותה וביחסה, האחות המדריכה של חברת “טבע” – אביטל, והאחות לינדה, שמלוות אותי מאז ועד היום.

ד”ר י – שם מלא שמור במערכת
כל מי שמעוניין לשאול שאלות את ד”ר י.
אנא פנו לאגודה ל- agudaims@netvision.net.il
אנו נעביר את פנייתכם ותקבלו תשובה.