לקחת את החיים בפרופורציה – אני אדם אופטימי מטבעי ומאמין שתמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה כחולה טרשת נפוצה. אני מרגיש שקיבלתי מאלוהים את המתנה הכי יפה בעולם.

הדרך לאבחון המחלה לא הייתה קלה. חוויתי המון סימפטומים שלא ידעתי למה לשייך אותם, עד שיום אחד הגיע ההתקף הקשה. אני ממש זוכר את התאריך שזה קרה באפריל. ניסיתי להכניס דברים לתא המטען במכונית ונתקפתי סחרחורות. כשהתחלתי לנהוג זה היה קשה, לא הצלחתי לנהוג כמו שצריך. הלכתי לרופאה, שאבחנה לי ורטיגו ונתנה לי כדורים לטיפול בסחרחורות. כמה ימים לאחר מכן התחלתי להרגיש עייפות – זו לא הייתה סתם עייפות, אלא תשישות שלא הכרתי, הייתי קם מוקדם בבוקר לעבודה והייתי מהר חוזר לישון עד הערב. חלפו כמה ימים ואז באופן פתאומי לא הצלחתי ללכת, לא הצלחתי לפתוח את הברז בגינה, וגם לא הצלחתי לבלוע אוכל. אבא שלי החליט שניסע לבית החולים – אושפזתי מיד והרופאים טענו שהיה לי אירוע מוחי, אבל האבחון לא היה ודאי מכיוון שהרופאים לא חשבו שאפשר לחיות עם אירוע מוחי במשך חודש שלם. לאחר עשרות בדיקות ומצב שלא משתפר, שלחו אותי לסריקת הדמיה בתהודה מגנטית MRI. יום לאחר ההדמיה ישבתי אצל פרופסור שדה שאמר: אסף, יש לך טרשת נפוצה. אל תקרא על זה באינטרנט, עוד מעט תבוא ד”ר רונית גלעד ותסביר לך הכול”. כשקיבלתי את הבשורה על המחלה – חייכתי. הרופא שאל אותי למה אני מחייך, ועניתי: “כשאבחנתם אצלי אירוע מוחי, שרונה אשתי הבטיחה לי כלב במתנה, עכשיו שיש לי טרשת נפוצה אני רוצה לקבל גם גמל ובאפולו, כי כלב לא מספיק לי.” וכאן המקום להגיד שבלי התמיכה של שרונה, לא הייתי מגיע לאן שאני היום. מהרגע הראשון היא הייתה שם בשבילי – נתנה לי את הכוח להתמודד עם החדשות ועם השינוי בחיי. היא עומדת לצדי עד היום לאורך כל הדרך. אני מאמין שלא משנה מה יש לך, אתה חייב למצוא את הכוח לקום לחייך ולמצוא דרך להתחזק דרך המחלה. לא גרמתי לטרשת הנפוצה להופיע אצלי, אז אין לי מה להסתיר אותה, יצאתי מהארון עם המחלה שלי. ביום שהודיעו לי שאני חולה, השתנו חיי, קיבלתי תואר .MS יש משפט ידוע שאומר, חייה כל יום כאילו הוא יומך האחרון – וכך אני חי היום ומסתכל על החיים שלי בצורה אחרת, ומשקיע בכל דבר, ובמיוחד בשלושה דברים עיקריים: בלנסות להיות בעל ואבא טוב ובלעזור לאחרים.
לעזור לאנשים לראות את האור
יום אחד נפלה בידי הזדמנות מיוחדת במינה, כשחבר טוב שמרצה בנושאי בנייה עסקית, ביקש ממני שאחליף אותו באחת ההרצאות. שאלתי את עצמי, על מה אוכל לדבר במשך שעה לפני קבוצה של אנשים רבים, מעולם לא הרציתי, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהעביר בהרצאה את הגישה שלי לחיים. נכנסתי לחדר ההרצאות, התיישבתי מול הקבוצה, ושתקתי למשך כמה דקות. בסופם אמרתי: “ככה מרגיש אדם שהרגע התבשר שהוא חולה בטרשת נפוצה”. פתיחה זו הציתה שיחה על פרופורציות בחיים, פחדים, והתמודדויות. מאז הוזמנתי להרצאות נוספות, ואני מרצה בהתנדבות לפני קבוצות שונות של אנשים חולים ובריאים, במטרה לעזור להם. אני קורא להרצאה שלי פרופורציה.
בהרצאות אני נוהג לספר את הסיפור הבא: בבוקר יצאתי עם חברים לטיול ג’יפים של שלושה ימים. ביום השלישי הגענו לשביל שהיה חסום בסלעים, החבר’ה התחילו להילחץ: “מה נעשה, איך נעבור, אי אפשר לחזור אחורה”. עליתי על הג’יפ ופשוט נסעתי – דרך על וליד הסלעים, עד שהצלחתי לעבור לצד השני. כולם נסעו אחרי, הגענו ליעד, הדלקנו מדורה והתחלנו להכין ‘על האש’. שאלתי את החבר’ה אתם זוכרים באיזו צומת היינו רק לפני שעה? אני מאמין כשאדם חולה, הוא נמצא בצומת כזו אחת לכמה זמן, אבל חשוב לזכור שבעוד חודש הכול יראה אחרת ויהיה טוב יותר. אני חולה כבר מעל שנתיים. מטופל בתרופות וחי חיים כמעט רגילים. אני נשוי ואב לשני ילדים מקסימים ועובד במשרד של אבא שלי, בנוסף אני מרצה ופעיל בפורום טרשת נפוצה ועונה לאנשים על שאלות. אני מאמין שכולנו מחפשים אחר האושר, מחפשים סיבה לחייך, ולכן אני מנסה לתת לאנשים את האמצעים למצוא את האור ואת האושר. ניטשה פעם אמר: “אם תביט לתהום לאורך זמן, התהום תביט בך בחזרה.” אני לא מסתכל אל התהום – אני חי ונהנה, ומאמין שבשביל גוף בריא חשובה נפש בריאה.

מטופל ברביף – חב’ מרק סרונו