חיי בין צחוק ובכי, בין טרגדיה וסבל – סוהיר ח’ליל דַבַּש

איני יודעת, אך אימא שלי סיפרה שילדה אותי ביום רביעי בשעה שש בבוקר בבית חולים אל-מקאסד שבהר הזיתים, בתאריך 28 ינואר 1981.
אימא אומרת שהיא אכלה קופסה שלמה של חמוצים, מה שהביא לכך שאיוולד במשקל של 4.5 ק”ג. היא גם מספרת שבניגוד ללידת אחיי ואחיותיי, היא לא הרגישה כאבים בזמן הצירים, ואומרת שאני פניתי לרופא הממונה על הלידה וביקשתי ממנו רשות לצאת לעולם הזה. זמן קצר לאחר הולדתי, נוצר אצל אימי שטף דם, והרופאים החליטו להרחיק אותי ממנה. כך אבא שלי אסף אותי הביתה, ללא אימא. תקופת הילדות שלי הייתה יפה, וחיי בקרב אחיי הייתה נפלאה. אגב, אני הבת הרביעית של הורי והעשירית בין אחיי ואחיותיי.
אני בת מזל דלי, אוהבת חורף ואביב בגלל יופי הטבע שהם מביאים אתם. הסבל שלי עקב מחלות התחיל בשנת 1997, כאשר לקיתי בספחת, שהיא מחלה כרונית. המחלה התפשטה מהר ובצורה קשה, היא פגעה בעור ובציפורניים שלי, וסימניה נשארו עד ליום זה.
בשנת 2000 נסעתי עם אבי ואימי לבקר את אחותי החיה בירדן. לאחר החזרה למולדת, חשתי נימול בשתי רגליי, שהתפשט לאחר מכן לכל חלקי גופי. אבי לקח אותי אל רופא שקבע כי הבעיה שלי היא תוצאה של מצב נפשי, והורה לי ליטול תרופות, שבפועל היו ויטמינים, כדורי שינה ונוגדי דיכאון טריציקליים.
יומיים לאחר תום הטיפול, מצאתי את עצמי בבית חולים הדסה עין כרם, שם אושפזתי למשך שבועיים. בבית החולים ביצעו בי בדיקות רבות, לרבות MRI, ובדיקת השפעת טיפול בנזעי חשמל על גופי. לאחר מכן, בא פרופסור קרוסיס והודיע לי שלקיתי במחלת MS, דהיינו, טרשת נפוצה, והורה לי לקבל זריקות מסוג Copaxone למשך שלוש שנים. הטיפול היה קשה מאוד וסבלתי ממנו מאוד.
בשנת 2005 קיבלתי חיסון נגד המחלה, ובימים אלו אני מקבלת זריקות מסוג Avonex. עם זאת, אני עדיין סובלת מכאבים וסחרחורת. הדבר מעורר בי פחדים רבים. המחלה השאירה חותם קשה על חיי היומיום שלי. למרות זאת, אני משתדלת עד כמה שניתן לחיות עמה, ועל אף הקשיים, עדיין אני תולה תקווה באלוהים וברופאים, ומאחלת ליום שבו יימצא מזור סופי למחלה.
אהבתי ספורט, ובעיקר כדור סל וריצה. אהבתי מוסיקה וקריאת ספרי מדע וכתבי עת, לטייל ולצאת לקניות. אך המחלה נוטלת ממני את האפשרות לממש את תחביבי, שלא לדבר על המצב הכלכלי הקשה של משפחתי. אני גם אוהבת ילדים, שבעיניי הם הדבר הכי יפה שביקום. כשילד מחייך אלי, אני חשה במשב רוח נעים שניתן לחיי. חוששני שהארכתי ושהכבדתי על הקוראים, סליחה!
בסוף דבריי, ברצוני להודות לפרופסור קרוסיס וצוות הרופאים במחלקת העצבים בבית חולים הדסה. כמו כן, אני מודה לאגודה הישראלית לטרשת נפוצה והממונים עליה. אני מודה גם למרגלית ואיה על העזרה שהגישו לי בכדי שאוכל לקבל את זכויותיי בביטוח לאומי. הרשו לי גם להודות לאחי רמדאן שתמך בי, ולהוריי שסייעו לי כה הרבה במשך תשע שנות המחלה, ועודדו אותי ללמוד ולסיים תואר ראשון בשפה הערבית. אכן, החיים יפים כשיש אנשים שלא מרחמים וחומלים עליך, אלא תומכים בך ועוזרים.

בתודה ובהוכרה,
סוהיר ח’ליל דַבַּש
0528309623
Snowwhite28-01.@hotmail.com