לא פשוט לנהל בית עם ארבעה ילדים קטנים ולהיות בתפקיד בכיר בחברה: הרבה מאד אחריות, ולא לשכוח אחריות מאד גדולה לבריאות האישית שלה. אישה חזקה שלקחה את כל הטיפולים שרשמו לה הרופאים עם כל הכאב שכרוך בזה.

בת 37, מאזור הצפון

אני בת 37, נשואה ואם לארבעה ילדים. הובחנתי בטרשת נפוצה בשנת 2001. ההתקף הראשון היה לאחר חופשת לידה. שלושה חודשים הנקתי תינוקת יפיפייה ורכה וחזרתי לעבודה במשרה מלאה, כחשבת במפעל גדול. פתאום, באמצע יום עבודה, הרגשתי רדימות וחוסר תחושה בקצוות הידיים והרגליים. לא ייחסתי לזה חשיבות, כי אמרתי לעצמי שזה בטח יעבור. אך עבר זמן מה ומצבתי הלך והחמיר. החוסר תחושה עלתה מקצוות אצבעות בידיים וברגליים, עד שנעלמה גם הרגישות בחזה ובגב. אפילו ההליכה שלי פתאום השתבשה. הייתי מפספסת מדרגות ומועדת, ואז הבנתי שמשהו ממש לא בסדר איתי. הגעתי לד”ר שאהין בבית חולים זיו, בצפת, בהמלצת הרופא משפחה שלי. ומאז, הכול היסטוריה…
ד”ר שאהין הודיע לי את אבחנתי המרה. הייתי בשוק ולא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לי בגיל כה צעיר, בחורה בת 27 בלבד, עם תינוקת שלישית בזרועותיה. ד”ר שאהין המליץ על טיפול מונע בזריקות, שקיבלתי לאורך 10 שנים לאחר מכן. מתוכם, שיניתי טיפולים שונים בזריקות, כמה וכמה פעמים. ולצערי הרב, כל הזריקות גרמו לי לתופעות לוואי קשות, עוריות (בצקות, גושים, אדמומיות וכו’). לא מספיק שסבלתי מהמחלה, גם סבלתי מהטיפול. לפני כשנה הגשתי בקשה לגילניה, תרופה שמקבלים אותה דרך הפה (בליעת כדור). עבורי זה היה כמו נס.
לאחר מאבק קשה בבירוקרטיה, קיבלתי אישור לגילניה. מאז אין לי את הכאבים שסבלתי מהם בעבר. כעת יש לי שקט ושלווה נפשית. עם הכוחות החדשים, אני ממשיכה וצועדת קדימה בחיים המשפחתיים והמקצועיים, וחיי הפנאי.
המסר שלי לחולים שסובלים הוא שלא להתייאש. ושאם צריך להילחם עבור תרופה מסוימת, איזו שתהיה-כדאי!!!
אם צריך, לא להתבייש ולבקש עזרה ממשפחה, חברים, גורמים מקצועיים, ואף מהאגודה לטרשת נפוצה.
דברי אחות תמיכה וסיוע גילניה
האימא לארבעה נמרצת ביותר, ועובדת משרה מלאה פלוס פלוס. היא שמחה כל כך, שכרגע יש לה רק לחשוב על המשפחה התומכת, העבודה שכל כך אוהבת וליהנות מהאזור היפה שבו היא גרה. אני מאחלת לה שחייה יהיו יפים כמו האזור המקסים, שבו היא גרה.

שרון גוטסמן אחות תמיכה וסיוע גילניה- חב’ נוברטיס שירות אחיות
Care for Life