השנה אני לומדת עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. במהלך הלימודים שלי, ליוויתי אישה נפלאה שחולה בטרשת נפוצה. נפגשנו פעם בשבוע, שעה בכל מפגש בביתה. זכיתי להזדמנות לשמוע את סיפור חייה של האישה הזאת ולחוות איתה את מחשבותיה וחוויותיה. היא סיפרה לי את מאבקי העבר וההווה, וחלומותיה ושאיפותיה לעתיד. ניסיתי לתרום את מה שיכולתי ולהיות התמיכה שלה בלי תנאים. נתתי עצות, שאלתי שאלות, והקשבתי לה שבוע אחרי שבוע.

במקביל לפגישות שלי, השתתפתי בקבוצת תמיכה והלכתי ליום עיון ששמה אני קיבלתי הכשרה מהאגודה הישראלית לטרשת נפוצה. למדתי על המחלה והקשיים שהיא מביאה לחולים. למדתי גישות לטיפול ודרכי שיפור. כל שבועיים הייתה לי הדרכות עם סטודנטים אחרים והמדריכה שלנו שניהלה את השיחות. למדנו אחד מהשני ונתנו עצה ותמיכה לכל אחד. ישבנו יחד וחשבנו על פתרונות לסכסוכים ועל דרכים שונות של מעורבות.

באחת הפגישות הראשונות שלנו שאלתי את הפונה שלי אם יש לה ציפיות או יעדים והיא ענתה שהיא לא חשבה על זה. לאחר זמן מה, לאחר שהכרתי אותה טוב יותר, הבנתי שמטרה פוטנציאלית יכולה להיות לעזור לה להתממש ולזהות ולחקור את כל התכונות של עצמה שהופכות אותה למי שהיא, לעומת רק להגדיר ולהגביל את עצמה למחלתה.

אחרי שנה של ליווי אני יכולה להגיד בוודאות שהאישה הזאת לא מוגדרת במחלה שלה. היא ממשיכה לחיות והיות בן אדם פעיל בעולם הזה. הכוחות שלה אין סופית והיא נתנה לי כוחות משלי. הפונה שלי הראתה לי את היופי של החיים  – היופי של החיים הקשיים.