“צפע? הנחש?” שאלתי בעודי מחליק את שאריות התפוח בגרוני שהתייבש. “כן כן, הנחש.. שני מטר מאיפה שאתה יושב”. היא השיבה לי במצח מקומט ונחוש. פתאום השקט מסביב נשמע היה לי קצת יותר מלחיץ כי בעצם מה זה, צרצרים הרעש הזה? למה זה מרשרש?! שאל אותי התקף החרדה המתפתח. “אני באה לצאת החוצה והכלבה משתוללת עלי בנביחות, ממש מונעת ממני לצאת!” יערה מספרת לי.

אמנם הכרנו ממש לאחרונה אבל על זוג ספות עור ישנות במשק מהמם כמו שלה, הרגשתי שלחיות את החלום לצד סוסים, ברווזים ותרנגולות, יש גם מחיר סיכון מסוים, גם אם החצר שלה הייתה ריקה מכל בעל חיים.

הכלבה שמה פאדמה, הרועה היוגוסלבית של יערה. שומרת עדרים מושבעת, נעימה למגע, גדולה מאד, חביקה להפליא – אבל כשמתקרבים למשק יערה חייבת להיות שם כדי לשדר לה שהכל בסדר, אחרת אולי עדיף להתרחק. “פאדמה לא נובחת סתם, שאר הכלבים כן, כשהיא נובחת, אנחנו מייד ניגשים לבדוק מה קרה”. אני כבר בביס השני בתפוח השלישי שלי מרותק לגמרי מסיפור המתח ויערה ממשיכה לתאר כיצד באינסטינקט ראשוני ניסתה להרגיע את פאדמה, “שנייה, כדי להבין על מה כל הבלאגן, אבל היא לא הייתה מוכנה להירגע! היא חסמה אותי עם הגוף ועם כל הכבוד אני לא ממש יכולה עליה”.

אחרי מספר רגעים בתוך כל ההמולה, ממש בכניסה לביתה, יערה הצליחה להבחין בו. נחש צפע זוחל מתחת לארונית שעמדה מצד ימין לדלת הכניסה. “יצור יפה ומפחיד להפליא! לא חשבתי על עצמי, דאגתי לכלבה הקרימינלית חסרת האלוהים שלי שלא חושבת פעמיים ומסתערת. פחדתי עליה כל כך, לקחתי כמה צעדים אחורה לתוך הבית כשאני מנסה לשמור על פאסון ובקול נעים ורגוע למשוך את פאדמה להיכנס פנימה, הכל רק שתתרחק משם!”.

“תריצי קדימה!” אני מתפרץ עליה, “היא נכנסה?!” .. “כן, נכנסה.. בעלי יצא לנחש אחרינו ואני נשארתי איתה בסלון עם דפיקות לב מנסה להתאפס על הנשימה שלי”. גם אני כבר מצאתי את עצמי עם דפיקות לב שרק הלכו וגברו כשהשלימה את הסיפור. “אבל הוא כבר הכיש אותה”, היא מוסיפה, “בגלל כל הנביחות לקח לי זמן להבין שהיא מדממת ממש מעל לפה”. עכשיו מתחיל הסרט, היינו צריכים לאפשר לה כמה שפחות תזוזה ולטוס כמה שיותר מהר למרכז חירום ווטרינרי”. מיותר היה לציין שהסוף היה טוב, פאדמה ישבה על ידי עם חיוך כלבי משגע, ממש מעל לשפה שלה כל מה שנשאר היה אזור קצת קירח שלא גרע לרגע מיופייה עוצר הנשימה.

אז אחרי שנרגענו ניסיתי להבין מה זה אומר. כשנחש מכיש כלב. איך יוצאים מזה? “זו מלחמה שמתחילה ואתה לא יודע איפה היא תסתיים”, מסבירה לי יערה. “לקחנו אותה לחירום, במזל היא שרדה את זה, בילתה שם 24 שעות באשפוז וקיבלה נסיוב שאמור לנטרל את הערס”. יערה שלפה את הטלפון והציגה בפניי את התמונות. “איזה מזל” חשבתי בקול רם, “אני מפחד לשאול כמה זה עלה, איך מתמחרים אירוע כזה?”, רק התרופה, הנסיוב, מגיעה לעלות של כמה אלפי שקלים לבקבוק, היא מסבירה לי. “אבל החשבון הסופי כולל בתוכו גם חבילת אשפוז שבכלל היה מחוץ לשעות הקבלה, אז בוא נסכם שסה”כ שילמתי פלוס מינוס 5,000 ₪ על האירוע”. ממש ברגע הזה הבנו שנינו שהגענו ל-“שיחה הזו” על כסף ועל ביטוח.

“לא ידעתי שקיים ביטוח כזה, נשמע לי מופרך”, מסבירה לי יערה שהכירה אותי רק לפני כמה ימים והספיקה להבין במספר שיחות קצרות שאני עובד בחיותא. “אני לא אוהב להישמע כמו איש מכירות אבל אם היה לך ביטוח, מחשבון של 5,000 ₪ היית משלמת רק 500 ₪”. בשלב הזה הפוקוס בשיחה עבר אלי, לתביעה האישית שלי על החתולה שלי, ועל המאמץ האדיר מאחורי חיותא, לתת מענה אמיתי, ביטחון כלכלי, לכל מי שמגדל כלב וחתול, בדיוק כדי להימנע מהוצאות לא צפויות כמו אלה. “לחתולה שלי יש מחלה כרונית במעי שהצריכה הוצאות יותר גבוהות מאלה שאת מתארת כדי בכלל להבין מה עובר עליה” שיתפתי אותה.

“אתה צריך ללכת לגינות כלבים!” היא מפצירה בי. אני מצידי חייכתי כי זה בערך מה שכולם אומרים לי תמיד. “לא!” היא אומרת, “תלך לווטרינרים! לחנויות החיות!” הוסיפה והעמיסה עוד רעיונות. העניין הוא שיש כאן סוג של נושא לא מדובר. אנשים אוהבים מאד את הכלבים שלהם מצד אחד ומצד שני, כשאתה ניגש לווטרינר ופותח חשבון, אין לך מושג איך הוא ייסגר. בדיקות דם, תרופות, צילומים, מומחה שצריך להזמין או ללכת אליו. כל אלה לפני שהתחלנו לדבר על בתי החולים במצבי חירום שבהם לאף אחד אין אפילו זמן לדבר איתך. מצד אחד חשוב לך להציל את הכלב שלך, אתה הרבה פחות אמיץ כשהוא שוכב שם חסר אונים. מצד שני, אתה יודע שבסוף הערב, בלי שום קשר לתוצאה, אתה הולך לשלוף כרטיס אשראי ולהעמיס חשבון שאין לך מושג מה יהיה הגובה שלו.

“עד שאנשים לא חווים את זה על בשרם, הם לא מבינים כמה זה חשוב” אני מסביר ליערה. “אנחנו מטפלים בתביעות שההחזר עליהן למעלה מ-10,000 ₪ והתגובות של המבוטחים שפתאום הבינו כמה ברי מזל הם שהם עשו ביטוח, לא מפסיקות להפתיע אותנו”. הכיסוי מאד ברור, עד 15,000 ₪ כיסוי בשנת ביטוח למחלות ותאונות לא צפויות. יש השתתפות עצמית אבל היא מאד ברורה, 10 אחוז מגובה התביעה, מינימום 250 ₪. “רגע”, היא קוטעת אותי, “אז מתחת ל-250 ₪ אין לי מה לדבר איתכם?”. “רואה??”, עניתי לה בחיוך, “זו השאלה הראשונה, כשאת עושה לעצמך ביטוח בריאות את עושה אותו למקרה ותחלי בשפעת?”. יערה צחקה בקול והחזירה לי, “כן אבל אני לא קופצת קפיצת ראש לתוך נחש צפע כשאחד כזה מופיע לי בחצר”.

בדיוק זה מה שעושה את הביטוח הזה כל כך קריטי. שיקול הדעת שלנו לעומת שלהם. אנחנו מבינים שאין להם אף אחד אחר שידאג להם אם לא אנחנו, ושבסופו של יום, כלב לא חושב פעמיים אם גרב נראית לו טעימה. כשהוא רואה דבורה נראה לו הגיוני לנסות לתפוס אותה עם הפה. כשהוא בגינת הכלבים הוא לא מזהה את הבריונים ונמנע מהם ואם הוא נלחץ, להשתחרר מהרצועה ולרוץ ישר לכביש נראה לו מאד הגיוני. הביטוח של חיותא התחיל מההבנה שאנחנו כל כך אוהבים את הכלבים והחתולים שלנו, כמעט כמו שהם אוהבים אותנו. אז כתבנו ביטוח ואחרי ארבע שנים אנחנו שמחים להגיד שהוא צומח לתוך התודעה בקצב יפה, כדי שבסופו של יום, לכל אחד יהיה ברור, שאפשר להמר ולקחת את הסיכון, ואפשר לאהוב את הכלב שלך בצורה אחראית יותר, ופשוט לעשות לו ביטוח.