ליטל רופ, בת 41, אמא לשלושה מכפר סבא

סיפורה של אישה שהשתתפה בפרויקט “ממשיכות קדימה,” בחסות מרק

“שבוע לפני יום הולדת ארבעים, אני בבית החולים והרופא אומר “את לא הולכת למות, עוד נחגוג יום הולדת שמונים יחד”, הייתי בבור שחור. זו לא המתנה שרציתי ליום הולדת 40. באיזשהו שלב הבנתי שאין לי ברירה, אני צריכה לחיות עם זה”,

במשך שנתיים הסתובבתי עם רגליים רדומות, הייתי עייפה וכאב לי הראש וחשבתי שזה נורמלי אז לא טיפלתי. לפני שנה וחצי קמתי בוקר עם חצי גוף רדום, חשבתי שזה יעבור אבל אחה”צ פנינו לבית חולים. שם התחיל הלחץ. הם עלו על זה מהר מאוד ומיד התחלתי טיפול תרופתי. שבוע אחרי כבר היינו בווינה, היה לנו יום הולדת 40 לחגוג”.

“אני מנסה לשמור על השגרה, לא קוראת לזה מחלה. יש לי טרשת, היא לא כל הזמן תוקפת. אני עושה מאמצים לשמור על התנהלות רגילה של בית, למרות ועם המגבלה. כמו כולן, אני קמה בבוקר, מארגנת את הילדים, הולכת לעבוד ואז ממתינה לי משמרת ב’. ההבדל הוא שהיום אני לוקחת לעצמי שעתיים מנוחה בין המשמרות. פעם הייתי טורבו, כולם קראו לי סופרוומן, אבל גם היום אני לא מוותרת לעצמי.”

“בהתחלה כעסתי, אבל למדתי לקבל בסלחנות את הטרשת. אני כבר לא עסוקה בזה. אני שונאת קלישאות נוסח המחלה שינתה לי את החיים. אבל הורדתי שעות ואת האטרף, המחלה הכניסה אותי לפרופורציות, אני קשובה יותר לגוף שלי. כשהגוף מאותת, אני מורידה הילוך ויודעת שזה בסדר. התברכתי בסביבה נפלאה, בעל מקסים וקשוב, ילדים, בוסית, הורים ומשפחה שתמכת ועוזרת. למדתי לקבל וזה משהו שלא ידעתי לעשות. יש לנו ילד אוטיסט, אנחנו צריכים את העזרה ולמדתי לקבל אותה בחיוך. עם זאת לא הפסקתי לדרוש מעצמי ולא לתת לעצמי הנחות וכל עוד אני נשארת קשובה לגוף שלי זה עובד מצוין. אני לא קובעת לי יעדים מפוצצים, אני פשוט ממשיכה כי אין לי אופציה אחרת.”