יהודית וייס – הסיפור שלי

בת 55 גרושה + בת נהדרת בת 28

הובחנתי בדיוק לפני שנה, בפסח.

הגעתי לבית חולים עם חוסר תחושה בכל הגוף מאזור החזה עד כפות הרגליים וחוסר קואורדינציה בידיים.

לאחר בדיקות אינטנסיביות ומקיפות, לא הופתעתי כשהודיעו לי שיש לי טרשת נפוצה.
מתחילת האבחון החלטתי להיות גלויה ופתוחה עם כל העולם. אין לי אנרגיות להסתיר או להעמיד פנים שהכל בסדר.

השנתיים האחרונות היו בשבילי מתישות. המעטתי בבילויים ומפגשים חברתיים. כל יום אחרי העבודה נזרקתי במיטה לשעה ובקושי הצלחתי (עדיין) להתאושש ולגרד את עצמי ממנה להמשך היום.

מה זו התשישות הזו? איך מסבירים? פשוט מאוד: כשאתם צריכים להתפנות לשירותים, אתם עוצרים הכל, נכון ? אז התשישות הזו עוצרת אותך לפרק זמן (אינדיבידואלי אצל כל אחד). הסביבה לא תמיד מבינה ואין לי ציפיות לכך.

בנוסף הופיעו כל מיני מחושים מוזרים שחלקם גרמו לי לחשוב שאולי אני הוזה.

במידה מסוימת הרגשתי הקלה, שאני לא הוזה, שיש סיבה ולא סתם הרגשתי “שמשהו קורה לי בגוף”.

מרגע האבחון החלטתי שאני לא נלחמת “נגד”, אלא “בעד”!

החלטתי לקבל את המחלה ולהתיידד איתה, הרי היא תלווה אותי לכל החיים עד שתמצא תרופה או טיפול לריפוי ואף נתתי לה שם “טרשית נפיצית”.

החלטתי לומר תודה שלא חליתי כשהייתי צעירה ויכולתי לחיות כמו כל הצעירים.

יש יתרון לגיל שלי, שמכניס את הכל בפרופורציה.

בשנה האחרונה למדתי להכיר את עצמי ואת גופי, מחדש.

חזרתי לאהבתי הישנה – אומנות, ציור ופיסול. זה מאתגר את היד הימנית שנפגעה ותורם רבות לתחזוקה נפשית – שמאוד חשוב למחלה.

למדתי לנהל את האנרגיות שלי במהלך היום, כי אני מתעייפת מהר.

בימים הקשים אני עושה פסק זמן מהכל. לא נלחמת כי אין טעם. פשוט מקבלת את המצב עד “יעבור זעם”.

זו מחלה עם התמודדות יום יומית וכל יום הוא הפתעה. החוסר ודאות הוא הכי ודאי.

הטרשת גרמה לי לעשות שינוי בחיים ולשנות סדרי עדיפויות.

אני מחובקת ע”י המשפחה, החברים הקרובים, חברים לעבודה שדואגים לשמור איתי על קשר וחברים ממעגלים שוניםוזה מחזק אותי !אין ספק שזכיתי!

לא צריך לרחם, צריך רק הבנה.

החיים לא נעצרים, הם רק איטיים יותר

אמשיך לעשות את מה שאני אוהבת, בעיקר האזנה למוזיקה ואומנות.

אני משתתפת בקבוצת תמיכה שנתמכת ע”י האגודה לטרשת נפוצה בבית חולים בלינסון שבו אני גם מטופלת. מחלקה מדהימה חמה וקשובה, אצל ד”ר איתי לוטן ובליווי האחות לינדה.