דניאלה בוריאן
דניאלה בוריאן
החיים שלי מצטיירים כמו רכבת הרים, עם עליות וירידות חדות ומסוכנות, מהלכים קיצוניים, בדרך כלל מחוסר ברירה, כתוכניות חלופיות מהירות למצבים לא מוצלחים.
תמיד אהבתי לצייר, מגיל קטן מאוד. את הציורים הראשונים לימד אותי אבא שלי ז"ל, איך לצייר עץ יפה ועשיר, בית, פרחים, מכונית, גדר ולהיכנס לפרטי פרטים בציור. בהיותי ילדה קטנה, חשבתי שציור צריך להיות מפורט כדי שיהיה קרוב כמה שאפשר לתמונה אמתית, למציאות.
עוד בגיל בית הספר הייתי עוזרת לחברי בכיתה בשיעורי ציור, עד שקיבלתי נזיפה המורה, מאחר והוא זיהה שהציורים הם שלי. בגיל ההתבגרות, הייתי מציירת לחברים רישומים בגודל של גיליון. אני זוכרת שלא היה לי מתקן ציור והייתי תולה גיליון נייר ענק על צד הפנימי של הדלת בחדר שלי עד שהייתי מסיימת את הציור או רישום.
גדלתי ברומניה הדיקטטורית ולמדתי בבית ספר תיכון לאחיות רפואיות. פרויקט סיום הבגרות היה כולל הצגת שלט עם אחת המערכות בגוף האדם. אני בחרתי בתפקודי הכליות. לאחר שהצגתי את הפרויקט, מנהל בית הספר ביקש לתרום את השלט לבית הספר, הציור של הכליות יצא באמת מרשים. לעולם לא למדתי לצייר, פשוט נהניתי לצייר בעפרונות צבעוניים, צבעי מים, צבעי שמן, צבעי אקריליק, זה לא היה משנה.
ב- 1992 עליתי ארצה לבדי וחיי השתנו. לא היה לי כבר זמן ומוזה לצייר. המלחמות והתמודדות עם החיים לא משאירה זמן לברוח וליהנות. בין לבין, מצאתי פה ושם קצת זמן, בערב מאוחר, בלילות ובסופי שבוע וציירתי מה שהיה בראשי או פשוט לקחתי תמונה, תליתי אותה על המתקן וציירתי אותה על קנבס. ב2005 הצטרפה הטרשת נפוצה לחיי וכתוצאה מכך הפסקתי לעבוד. לפני שחליתי הייתי עסוקה בקריירה רוב שעות היום, אבל עם הטרשת הכל השתנה, היה לי פתאום הרבה זמן פנוי. כל כמה חודשים הגיע עוד התקף ועוד התקף. עם כל הזמן הפנוי לא הצלחתי לצייר. כל ציור שניסיתי היה עצוב והצבעים ללא חיים, ציורים כהים או שטופים ואפילו חסרי פרופורציה. אז הפסקתי, כי הזמן שהתפנה לא היה בעצם אמיתי. הייתי עסוקה באיך להבריא, איך לא לסבול, איך לצאת מזה, איך לעמוד על שני רגליים מחדש. לקח לי הרבה זמן לחזור לעצמי. אחרי עירויים רבים של סטרואידים, כימותרפיה, שיקום אחרי על כל התקף, 10 שנים של טיפולים וזו תקופה אפלה וארוכה. אי אפשר ליצור דברים חיים כשהפנימיות סובלת ופגועה…
והנה, אחרי ה10 שנים של גשם ועננות, מצאתי את האיזון ולפני שנתיים בערך, הגיע הרגע שבו השמש שוב זרחה! וכך גם בציורים שלי, הפכו להיות מלאי חיים ושמחה. התחלתי להרגיש יותר טוב, פתחתי עסק עצמאי, אני עובדת מהבית בעיצוב ותכנות. ובזמני הפנוי יושבת לצייר, אבל הפעם הציורים שלי מלאי צבע וחיים!
