אושרת אוסטר – וינקלר, בת 32, נשואה,
אימא לילד (שנתיים וחצי) ובהיריון שני

לתוך השירות הצבאי, אחרי תהליך אבחון ארוך יחסית, תשובת בדיקת ה- MRI חזרה וגיליתי שחליתי בטרשת נפוצה. התשובה הגיעה הביתה, זה היה יום שישי ולא היה את מי לשאול, הייתי ילדה וחטפתי הלם אחרי משבר הגילוי, התחילו הבירורים וההסברים והתאמת הטיפול והמסקנה שלי לחזור כמה שיותר מהר לשגרה ולא לתת לזה להוריד אותי. החלטתי שיש לי מחלה אבל מי שמנהל את חיי זו אני, המשמעות של הטרשת היא שמדי פעם אני חלשה. החיים שלי לא השתנו, אפילו עברתי תפקיד לתפקיד שטח. בעיקר המשכתי בחיים, שירתי בתפקיד והתקדמתי בלי לתת למחלה להשפיע, הכרתי את מי שהיום הוא בעלי, בעיקר לא נתתי למחלה לקחת פיקוד ואת התקופות החלשות יותר בחרתי לראות כ"שבוע מנוחה" שהוא זמן איכות רק על סטרואידים.

אני מאמינה בחשיבה קדימה שמגדירה יעדים ושואפת אליהם. המחלה לא מנהלת אותי, אני מנהלת את עצמי ולוקחת את המחלה בחשבון, היא לידי. היה לי ברור שאהיה אמא, גם מהיום שחליתי סיפרו לי שהיריון הוא הדבר הכי טוב לחולי טרשת. הכניסה להיריון הראשון היתה קלה אבל במהלך ההיריון חוויתי התקף, אבל חזרתי לעצמי וילדתי בלידה רגילה וללא שום בעיות. חטפתי מחלת הנשיקה וזה עורר התקף שדרש גם שיקום שכלל טיפולי פיזיותרפיה ואימון אישי והאימהות הייתה המוטיבציה להבריא יותר מהר. ההורות גורמת לי לנצח בכל יום את המחלה ולהבריא יותר מהר. בעיניי המחלה היא תמרור שמחייב אותנו לחשב את המסלול מחדש. היא אותתה לי שצריך למצוא את מה שעושה לי טוב ולצעוד קדימה.