לזכרה של סיגלית אורית גבריאלי

אורית נולדה בערב יום הכיפורים של שנת 1972 (17.9.72), תינוקת חמודה, ראש מלא שיער שחור עם מבט של “תאהבו אותי וגם אני אוהבת אתכם”.

שנות ילדותה היו שנים של מבט על הסובב אותה. היא אהבה לשחק ובמיוחד במגרש המשחקים שליד גן הילדים. כשגדלה הייתה נערה חברותית וחמודה. פעמיים טיילה אתנו ועם אחותה בארה”ב ובקנדה ושם פגשה את משפחתה הענפה מצד אימא שלה (עידית).

בכיתה י”ב, בגיל 17 חלתה בטרשת נפוצה והחלה בטיפולים תכופים במחלתה הסוערת, רבת ההתקפים.

לאחר סיום בית הספר, אורית מימשה את עצמה ככל האפשר – עבדה שנה בקיבוץ לוטם בגן ילדים (שנת שירות) שם הכירה בחור שהיה החבר שלה במשך כשנתיים. לאחר מכן התנדבה לצבא ושירתה כשמונה חודשים בחיל הים, עד שהתקפים מנעו ממנה להמשיך. במשך כל התקופה הזו נהנתה גם לצאת לטיולים בארץ עם חברים כשהרגישה טוב. אחרי הצבא היא נרשמה ללימודים להשלמת בגרויות, אך גם כאן ההתקפים הרבים מנעו ממנה להמשיך והיא נאלצה להיות בבית. כל עוד יכלה ללכת היא עבדה בגן ילדים והלכה לבריכה לשחות, אך תוך פחות מחמש שנים המחלה אילצה אותה לשבת בכיסא גלגלים.

אחרי מספר שנים ששהתה בבית עם מטפלת, אורית החליטה, ביחד אתנו שמוטב לה להיות במעון לנכים צעירים, כדי שתהיה לה חברה ותעסוקה, וכך הגיעה ל”בית קסלר”, כאשר המעון נפתח. כאשר היא החליטה שהמעון הזה לא מתאים לה, היא בקשה לעבור ל”בית גראבסקי” במגדל העמק, שם שהתה כחמש שנים. בינתיים אורית גם שינתה את שמה לסיגלית לפי בחירתה.

כאשר מצבה הורע, כנראה גם כתוצאה מכליה שהזדהמה, סיגלית חזרה הביתה, לגבעת חיים ונכנסה לבית הסיעודי, שם יום-יום ישבנו ודיברנו אתה (גם שרנו איתה וטיילנו בקיבוץ) במשך כשנתיים וחצי. בפרק הזמן הזה סיגלית גם שהתה לא מעט בבית חולים ואחרי שכרתו לה את הכליה, הצליחה להשתקם ולחזור לבית הסיעודי, כנגד כל הסיכויים.

בשנה האחרונה, גופה הלך ונחלש, והיה לה קשה לדבר, אך ראינו את השמחה בכל יום כשבאנו לבקר אותה ולנסות לדובב אותה, אפילו רק במעט, ואת העצב כשנפרדנו ממנה, עד יומה האחרון.
סיגלית נפטרה בלי אזהרה מוקדמת בשנתה בבית הסיעודי, ומבלי לסבול.

אנו מודים לכל מכריה שבאו לנחם אותנו או ששלחו תנחומים באבלנו הכבד.

יהי זכרה ברוך!

סיגלית גבריאלי ז”ל