שאלה 01 

טרשת נפוצה ודיכאון, האם יש קשר בין הדברים?

תשובה:

כן, יש קשר בין טרשת נפוצה ודיכאון. ישנם כמה מסלולים בהם מחלת הטרשת הנפוצה מובילה ומגבירה את הסיכון לחוות דיכאון, לכן 50% מהמאובחנים במחלה יאובחנו במהלך חייהם עם דיכאון. אלו אחוזים גבוהים המצביעים על שכיחות גבוהה של דיכאון, אף יותר ממחלות כרוניות אחרות (כמו מחלות לב, איידס ופרקינסון). הסיבות לכך רבות ואסביר את חלקן:

בטרשת נפוצה ישנה פגיעה במוח וחוט השדרה, כאשר במוח ישנם איזורים שאחראים על מצב הרוח שלנו (בין היתר האמיגדלה, ההיפוקמפוס, האונה הפרונטאלית ועוד), במידה ותהיה פגיעה (נגע) באחד האיזורים שצוינו, כנראה ותהיה לכך השפעה על מצב הרוח.

בטרשת נפוצה ישנה חוסר וודאות גדולה לגבי העתיד, האם יהיה לי התקף? האם אהיה בכסא גלגלים? כיצד תשפיע עלי התרופה? חוסר הודאות מגביר את תחושת המתח (דחק/סטרס) שהמטופל חש ובהתאמה הסיכון לדיכאון עולה.

ישנן תרופות שחלק מתופעות הלוואי שלהן הוא דיכאון.

ישנם סימפטומים של טרשת נפוצה אשר מגבירים את תחושת הדיכאון, לדוגמה: כאב מגביר דיכאון, עייפות מגבירה דיכאון, בעיות קוגניטיביות (כמו פגיעה בזיכרון) מגבירות דיכאון ועוד.

אחד מגורמי החוסן לדיכאון הוא תמיכה חברתית, אך לעיתים התמיכה חסרה במחלת הטרשת הנפוצה מכיוון שלאנשים קשה להבין ולמטופלים קשה להסביר לאחרים מה קורה וכיצד מרגישים במחלה.

כל הגורמים הללו יחדיו (ויש עוד כמה כגון התגובה להתקפים ושינויים ביכולות הגופניות) בונים את הקשר (החזק מידי) בין טרשת נפוצה ודיכאון. לסיכום חשוב לציין שבדיכאון ניתן וצריך לטפל, על כן לדווח על כך לנוירולוג ובמידת הצורך להיעזר בשיחות ותרופות כדי להרגיש טוב יותר.

 שאלה 02 

איזו תמיכה נפשית ניתן לקבל מהמדינה, קופות חולים? לאן פונים?

תשובה:

שאלה מצוינת כי לצד מחלת הטרשת הנפוצה קשיים נפשיים ודילמות רבות שנכון בגללן לפנות, כדי להקל עליהן, לטיפול ותמיכה. ראשית, במחלקה בה אתם מטופלים סביר להניח שיש פסיכולוג שיתרונו הגדול שהוא מכיר היטב את המחלה ומאפייניה. כדי ליצור עימו קשר בקשו הפניה מהנוירולוג או שאלו במזכירות המרפאה (גם אם אין במחלקה עצמה, יש פסיכולוג בצוות הפסיכולוגי בבית החולים שאחראי לתת ייעוץ למחלקה ויכול לעזור).

גורם נוסף הוא קופות החולים. החל מ- 2015 ישנה “הרפורמה בבריאות הנפש” לפיה כל אחד שצריך יכול לקבל מהמדינה טיפול בחינם. אחראיות לכך הן קופות החולים ויש לבקש מרופא המשפחה או המזכירות (כל קופת חולים והנהלים שלה) הפנייה ולהתחיל. החסרונות שייתכן ולפסיכולוג לא יהיה ידע עם המחלה ורשימות ההמתנה לטיפול לרוב ארוכות.

אופציה נוספת, היא לגשת בקופות החולים ל”מטפלים עצמאיים” – הכוונה לפסיכולוגים ועובדים סוציאליים שעובדים עם קופות החולים בהסכם וניתן להגיע אליהם לטיפול בקליניקה, במהירות ובמחיר מסובסד שהיום עומד על 144 ₪ לפגישה. היום גם יש התקדמויות בתחום הטלה-רפואה בקרב חלק מקופות החולים וניתן לבצע פגישות בשיחות וידאו (לפעמים מקל על הנגישות וכן מקל לעיתים להגיע למטפל שמכיר את מחלת הטרשת הנפוצה, אך נמצא באיזור מרוחק בארץ).

אני ממליץ לפנות לטיפול ולהיעזר. לא לחכות עד שהמצב חמור. ככל שפונים מוקדם יותר ומהר יותר כך הטיפול יעיל יותר וניתן להשיג שיפור משמעותי בפחות זמן.

 שאלה 03 

ההתמודדות עם טרשת נפוצה יוצרת מצבי לחץ במשפחה איך מסבירים לבן / בת הזוג? לילדים? איך לעשות את החיים נוחים יותר?

תשובה:

יש הרבה דרכים בהם ניתן להקל, אצביע על הדרך העיקרית. לדעתי ומניסיוני על המטופל בטרשת נפוצה לקבל שקשה מאוד לאחרים להבין את המחלה והשפעותיה, ולכן בהתאמה קשה מאוד למשפחה להיות אמפטיים למטופל עצמו. אני ממליץ לגשת לטיפול פסיכולוגי שבו גם לומדים כיצד לחיות עם פחות מתח וגם כיצד ניתן להסביר לאחרים את המחלה והשפעותיה. ברגע שהדחק/המתח מנוהל (כלומר יודעים איך למנוע אותו, ולהפחית אותו כאשר מופיע), תהיה לכך השפעה גם על הסביבה. ברגע שהמתח יורד ניתן גם להסביר יותר טוב וגם לקבל את הקושי של האחרים להבין. במידת הצורך ישנם מקרים בהם ניתן להזמין גם את בני המשפחה לטיפול הפסיכולוגי.

 שאלה 04 

הילד שלי מתבייש בי כי אני על כסא גלגלים, איך אנחנו מתגברים?

תשובה:

במקרים הללו חשוב הגיל של הילד והשלב ההתפתחותי בו נמצא. אענה באופן כללי, שילדים עושים השוואות לאחרים ותלויים בתגובות של הסביבה כדי לבנות את הדימוי העצמי שלהם (כך הם מגיעים למסקנה כמה הם טובים ואהובים). לכן ילדים מנסים להימנע מכל דבר שיכול לתפיסתם להתפרש אצל האחרים כחיסרון ושבגללו יעריכו אותם פחות, לכן הם לתפיסתם חייבים ללבוש את המותגים שמופיעים בפרסומות וכולם לובשים, יבקשו לא ללכת לבית הספר כי יצא להם חצ’קון וייתכן שיתביישו בכסא גלגלים. שוב, כי לתפיסתם זה משהו שבחברה יכול להוריד מהערך שלהם ולילדים מאוד חשוב (בגיל ההתבגרות זה הדבר החשוב ביותר) מה החברים אומרים עליהם. חשוב לי לכתוב את ההסבר כי אני מקווה שבעזרתו ההורה יוכל להבין ולהיות אמפטי לילד המתבייש ולא לראות בכך פגיעה ביחסים או זלזול.

אחת הדרכים להתגבר היא המודל שמהווה ההורה על כסא גלגלים, במידה וההורה יכול להראות שאין כל בושה (אפילו הערכה, אולי אפילו שיש בכך יתרונות) בכסא גלגלים, לילד יהיה קל יותר. לעיתים נכון שההורה יגיע לטיפול פסיכולוגי כדי לבדוק אם חש בעצמו בושה (ואז המסר עובר למשפחה שיש להתבייש בכסא גלגלים) וכיצד לדבר על כך עם ילדיו. לפעמים נכון להפנות את הילד לטיפול כדי לדבר על נושא זה – ככל שהילד גדול ובוגר יותר, כך מתאים שיגיע ויפנה לטיפול בעצמו.

 שאלה 05 

בעלי כועס עלי שאני מצוברחת כל הזמן, מה אתם מציעים?

תשובה:

מחלת הטרשת הנפוצה יכולה להקשות על המטופל, אך לא רק, אלא גם על בן הזוג והזוגיות. ראשית, אם את מרגישה מצוברחת חשוב לטפל בכך (בשיחות או בתרופות), צעד זה כבר יעזור, כי בן הזוג יראה שהנושא בטיפול וייתן לו תחושה שמקשיבים לו ושיש תקווה לשיפור. בנוסף לכך, לאחר שניתן להראות לבן הזוג שדבריו חשובים, עליו להבין כי יש למחלת הטרשת הנפוצה השפעות שונות שבאופן טיבעי מובילות לירידה במצב הרוח או שגורמות לך להיראות כמו מצוברחת (כמו לסבול מכאב ועייפות). במצבים הללו חשוב שיבין שזה בגלל הסימפטומים של המחלה ולא בגללו. לאחר מכן נכון לדבר מה האסטרטגיה הנכונה שלכם כזוג להתגבר על מצבים אלו: האם יש משהו שבן הזוג יכול לעשות ואז ירגיש שבכוחו לדאוג ולשפר את מצבה של בת זוגתו? האם נכון לכם שבמצבים הלא-טובים יהיה מרחק מתוך הבנה שכרגע מתגברים על הסימפטומים וכשיחלפו תחזור הזוגיות? לעיתים אני ממליץ לנהל את תזמון הזוגיות, שיהיו “דייטים” אליהם המטופל עם טרשת נפוצה מגיע לאחר מנוחה או בזמן הנכון בו לרוב מרגיש טוב יותר (אלו רק דוגמאות ויש עוד אסטרטגיות רבות אליהן ניתן להגיע בשיחה פתוחה ומבינה, או בעזרת שיחה זוגית עם מטפל).