שנת הלימודים הזו, שהיא הראשונה שלי באוניברסיטה, ליוותה אותי לאורך כל המפגשים עם האישה אותה ביקרתי השנה, בחיבור יחד עם המציאות החיה במפגשים בנינו, מחוץ למסגרת הלימודים. בתחילת השנה הגעתי לאישה אותה ליוויתי עם כל מה שהכרתי על התנדבויות מסוג זה שחוויתי בתור נערה בתיכון. מפגשים בהם האדם ה'בריא' \ ה'חזק' מגיע, מדבר, מלמד, בעיקר מרחם על האדם שנתפס בעיניו כ'פחות' ממנו, וכשהמפגש מסתיים הוא חוזר לביתו בהרגשה טובה שעשה משהו טוב.

השנה לעומת זאת חוויתי מפגש. מפגש שווה כוחות של שתי עולמות מלאים שניסו להתחבר וליצור מרחב משותף. העולם שלי, שהיה מלא ברצון לשמוע, להבין אותה, ללמוד ולחבר סיפורים לתאוריות, לטפל, לחוות, אך עם מעט מאוד ניסיון. והעולם שלה, אשר היה עשיר בחוויות שאספה מכל שנותיה בחיים. כל המפגשים בנינו לא הספיקו להכיל את מגוון ה אנשים שהיא מכירה, משפחתה הענקית ואינספור הסיפורים, הטובים והקשים שעברו בתוכם. והיא, כך לפחות אני רוצה להאמין, שמחה לשתף, לחלוק ולייעץ מחוויותיה אלו.

אני למדתי להכיר אותה, ודרכה קצת על המחלה הכל כך משתנה ולא ידועה הזו. את דרכי ההתמודדות שלה עם הקשיים, מה מעניין ומה מצחיק אותה, והיא לימדה אותי הרבה על מה עושים במצבי משבר ואיך ממשיכים הלאה, מה חשוב בחיים יותר ממה ואיך לדעתה עלינו להתנהג אחד לשני\ה בכל. היו גם קשיים, בהם לא ידעתי מה אני עושה לא נכון או איך אני יכולה לעזור יותר, ולפעמים היינו יושבות בשקט. אך לאט לאט ועם ההכרות והרגשת הנינוחות שנוצרה בנינו היא דברה יותר, נחשפה יותר, והשתיקות כבר נעלמו, או נהפכו לחלק נעים משיחה רגילה בין שתי נשים.

אני מגיעה להתנסויות הבאות בשנים הקרובות כשאני יודעת שהחוויה הראשונית מסוג שכזה, תלווה אותי בכל סיטואציה דומה ותזכיר לי בעיקר כמה עוד יש לי ללמוד מניסיונם העשיר של כל אלו שאפגוש, וכמה כל מפגש כזה יכול להיות מעשיר ומלמד לשני הצדדים בו.