לזיכרם של חברינו “יהי זכרם ברוך – 2012”
לזיכרם של חברינו
“יהי זכרם ברוך – 2012”
אלעזר בוקשטיין
בידיעה ברורה, שאין כל אפשרות לקפל במילים את אישיותו הכל-כך מיוחדת ומגוונת של אלעזר. ננסה להביא כמה נקודות ציון – למי שפגש אותו יהיה די בכך לשמר זכרו:
אלעזר נולד באחד במאי 1931 בעיירה בערעזע-קרטוז, היום, רוסיה הלבנה (אז תחת שלטון פולין), הצעיר בשלושת אחיו, בשלהי המשבר הכלכלי הגדול.
ב-1941 פלשו הגרמנים לאזור, והמשפחה יצאה למסע-בריחה, רכובים על אופניים. אלעזר, שהיה עדיין ילד, התקשה להתקדם בקצב הנדרש, ואביו הושיבו על עגלה רתומה לסוס ועמוסה אנשים זרים, בעוד שאר בני המשפחה ממשיכים לדווש. מעומס הפליטים נותקה העגלה משאר בני המשפחה, כאשר הופיעו מטוסים גרמניים בשמיים. כל יושבי העגלה קפצו לתעלה שלצד האחד של הדרך בעוד אלעזר, היחיד שנמלט לצדה השני של הדרך. פצצה פגעה ישירות במסתתרים בצד האחד ואלעזר ניצל…
בהמשך פגש את בני משפחתו והמשיך איתם בדרך, אך הטראומה נותרה – אף כי ההכרה/ההבנה בהשפעתה נדחתה לשנים רבות. לקראת סוף המלחמה הצטרף אחיו לצבא הרוסי, ונהרג תוך לחימה בגרמנים.
ב- 1950 עלה אלעזר ארצה עם הוריו, לאחר שסיים לימודי טכנאי אלקטרוניקה ב”אורט” שבפולין. לאחר תקופה במחנות עולים רכשו בית ביהוד. כעבור מספר שנים עלתה גם אחותו הבכורה עם בעלה ושני בניה.
מאחר שעם גיוסו לצבא היה משקלו נמוך מהנדרש (וממילא כטכנאי אלקטרוניקה היה ברור שישמש במקצוע זה) גויס כבעל כושר לקוי ועבר טירונות בבה”ד 4. גם טירונות מקוצרת זו כללה תרגיל ברימונים חיים. לאחר התרגיל החלו התסמינים הראשונים של הטרשת הנפוצה. הוא סיים שירותו כטכנאי בחיל האוויר ומשם, כרבים מחבריו למקצוע, עבר לעבוד בנתב”ג – אז “שדה תעופה לוד”.
תסמיני המחלה הלכו והחמירו, אך באין אפשרות אבחון חד-משמעי בימים שלפני המצאת התהודה המגנטית, עדיין “רק” נחשד במחלה. במקום ללכת לטכניון ולהפוך למהנדס אושפז ב”בלינסון” (לזמן קצר ביותר). הוא נאלץ לפרוש מעבודתו והחל לחפש מזור למצוקתו. שנים מספר היה צמחוני קיצוני, ניסה עקיצות דבורים, גירוש שדים – מה לא?! למזלו פרופסור בורנשטיין (מנהל מחלקה בבי”ח “בלינסון”, באותם ימים, לא זה הנושא אותו שם ב”איכילוב”) לא הסכים למתן סטרואידים או כל תכשיר אחר, שלא הוכחה תועלתו – הוא טען בלהט, כי כל תרופה מזיקה, אלא אם הוכח אחרת. בעתיד אימץ אלעזר גישה זו והסתפק לרוב בפיזיותרפיה ושיטות טבעיות מגוונות לשיפור מצבו.
ב- 1969 יצא אלעזר, שבינתיים רותק לכסא גלגלים, אף שהיה עצמאי לגמרי בכל שאר הפעולות, להודו – אז, עדיין בלא קשרים דיפלומטיים עם ישראל, בה שהה כששה חודשים במנזר, בו למד יוגה – בדגש על נשימות. המורה שלו גם הרבה לטייל עם תלמידיו, תמיד תוך שילוב ביקור במקדש מרהיב זה או אחר. אלעזר ראה במסע זה את קו פרשת המים בין היותו חולה להפיכתו לאדם פעיל, בעל מוגבלויות. בשובו ארצה עזבה המשפחה את יהוד והתיישבה ברמת-אביב, שם נפגשנו שנינו וב- 1977, לאחר היכרות של 3 חודשים, נישאנו.
אלעזר ניהל חנות למכשירי חשמל שבבעלותו, תחילה בעזרת הוריו, ולאחר שהלכו לעולמם עם עוזרים שונים.
במשך כל השנים, תוך שהוא מקפיד לתרגל יוגה ולחפש מרפא – קונבנציונאלי או אחר – בלי הרף, ידע אלעזר ליהנות מכל פירור חיים: טיולים בארץ ובחו”ל; נופש בים-המלח; שחייה ואימוני כושר; ידידים רבים; מוזיקה וכו’ וכו’ רבים מלקוחותיו בחנות הפכו לידידים וגם כשהכוס נראתה ריקה לחלוטין לכל הסובבים אותו – הוא ידע לראות את המחצית המלאה.
מלחמת המפרץ מצאה אותנו בדיוק בין טילי ה”פטריוט” ל”גראדים”. רק לאחר סיום המלחמה הבנו, כי שוב הוכחה השפעת ה”פוסט-טראומה” ומצבו של אלעזר הידרדר. בשנים שלאחר מכן ויתר בלב כבד על הנהיגה, ובשלב מאוחר יותר עבר לואן, שחסך את הצורך המייגע להיכנס למכונית רגילה במאמץ הולך וגדל וגם מפני המאבקים המתישים והאינסופיים מול המוסד לביטוח לאומי, שהתעלל בו בכל דרך אפשרית.
בגיל 67 פרש לגמלאות, השכיר את החנות ולאחר כמה חודשים של דכאון קל, שהוקל במידה רבה בעזרת קבוצה חברתית, שכאילו לפי הזמנה מיוחדת הוקמה בדיוק ע”י האגודה הישראלית לטרשת נפוצה (ע”ר), מצא עניין חדש באימונים במרכז השיקום בתה”ש, ובדרכו הרגילה – אופטימי חסר תקנה – חזר לעסוק בתחומים רבים ומגוונים. לא אחת נהגנו להתבדח עד כמה עמוס הלו”ז שלנו, אף ששנינו פרשנו מעבודה.
ב- 2004 עבר התקף אפילפסיה ואושפז לעשרה ימים, ושוב חלה הידרדרות במצבו. הוא נזקק לעזרה רבה יותר וכך קיבלנו מטפל מקסים מהפיליפינים – בדיחות רבות וחוויות חיוביות ביותר התפתחו בין השניים.
בשנתיים האחרונות הרבה אלעזר לחפש משהו, שיחזק אותו, יחזיר לו את כוחותיו האוזלים – לא הנוירולוג ולא ידידו מימי הודו, שהוא מורה ליוגה – יכלו להציע משהו, וניכר היה כי הצורך ההולך וגובר בעזרה, מציק לו. יותר מכך סבל משכחה של מילים, שמות… משהו זניח ביותר לסובבים אותו, אך משמעותי מאד עבורו.
באחד במאי 2011 חגגנו לאלעזר יום-הולדת 80 במלון הסקוטי בטבריה במסגרת משפחתית אוהבת ותומכת – אירוע שריגש אותו ביותר והצליח מעל ומעבר לציפיות.
בסוף פברואר השנה יצאנו לנופש בים המלח. בשובנו הצטנן אלעזר. חומו עלה ואובחנה דלקת ראות, אלא שכמה סוגי אנטיביוטיקה נוסו ולא ריפאו, עד שנאלצנו לאשפזו. יומיים וחצי ניסו בבי”ח לרפאו בלא הצלחה. בלילה שבין ששי לשבת הלך לעולמו.
מצאנו עבורו מקום מנוחה בבית העלמין בקיבוץ “חורשים” על גבעה עטורת פרחי בר ופרחים תרבותיים, בין ציפורים מצייצות ורוח קלה ונעימה.
נותרנו עם שפע זיכרונות, שאלעזר ידע להפוך כל אחד מהם למקסים, מעורר השראה ונחמה ואנו משתדלים להמשיך בדרכו – עד כמה שהדבר ניתן. נמשיך לזכרו לטובה
אין די מילים, לפחות לא כאלו המוכרות לי, להודות לך על החוברת ה”קטנה” ששלחת לי – לא רק עצם המחשבה והאכפתיות, אלא גם התכנים, שחלקם היו ידועים לי בצורה כזו או אחרת, אבל לא כזו מסודרת ומארגנת מחשבות ורגשות.
עם ידידים כאלו פחות קשה להתמודד!
תודה מקרב לב, שולי בוקשטיין.
הצטערתי לשמוע על מותו של אלעזר. אני זוכר אותו מהקבוצה שהשתתפה בשיעורים המשולבים שהאגודה יזמה. אלעזר היה איש שקט, אך אמר את דברו וקולו נשמע בקבוצה כאחד מכולנו.
אני מאחל למשפחה : שלא תדעו עוד צער ובבניין הארץ תנוחמו
יהי זכרו ברוך
קובי
הצערתי מאד לשמוע על מותו של אלעזר. אלעזר אדם יקר, בעל חוכמת חיים, שקט, ובשקט שלו יכולתי לראות את דרך ההתמודדות שלו ואת העוצמה. למדתי במחיצתו בסדנא להעצמה אישית באגודה לטרשת. אלעזר הוסיף לי מניסיון חייו, ידע לומר מילה טובה לעודד ולהעצים.
יהי זכרו ברוך.
למשפחתו היקרה שלא תדעו עוד צער. זכיתם ללוות אדם יקר במסירות רבה.
טלי אלחסיד ירושלים.
אליעזר איש נעים וצנוע, שקט ונעים הליכות, אך חזק ויודע לעמוד על דעתו. חוויתי אתו סדנא, באגודה לטרשת נפוצה, בהדרכתה של ג’נין והכרתי איש מקסים.
יהיה זכרו ברוך.
בכבוד רב,
רינת שדה מנטין, מנהלת תפעול.
א.מ. נתן בע”מ.
במסגרת הסדנה להעצמה אישית בה השתתפנו יחד, זכיתי להכירו ומיד חשתי חיבה כלפיו בזכות אישיותו, נועם הליכותיו, פועלו, מרצו, התובנות שהוא פרש לפנינו ובהתמודדותו עם מחלתו.
יהי זכרו ברוך, ושלא תדעו עוד צער.
מריק.
מטילדה אלגברלי ז”ל
לזכרה של חברתנו מתי ז”ל
לכל פגישה בבית ווסק, מתי הגיעה עם חיוך ושמחה, דאגה להביא כיבוד טעים ומסודר יפה על מגש.
כאשר לא יכולתי להגיע היא התקשרה מיד, יהודית למה לא הגעת? אל תשכחי אותנו!
קשה להאמין שהיא לא אתנו.
יהי זכרה של מתי ז”ל ברוך.
יהודית
אווה חוה- נבון ז”ל
אסנת – משתתפים באבלך על מותה של אימך: אווה- חוה נבון ז”ל
הוועד המנהל וצוות האגודה הישראלית לטרשת נפוצה (ע”ר)
חברים שלום
ולך אסנת, שלא תדעי עוד צער ואני בטוח שכל חברי הקבוצה משתתפים בצערך !
וכפי שכל חודש את “תומכת בנו” אם תצטרכי כל דבר רק תודיעי לנו ונשמח לעזור.
אנחנו איתך!
בברכה,
קומפה – בשם כל חברי קבוצת התמיכה
