אינטלגנציה היא היכולת להסתגל לשינויים..

בתחילת המסע האמנתי שלעולם לא אדע להסתגל להפתעות חדשות בחיים.

חשבתי שהכל שטויות.

אבל הגיע הרגע שבו הייתי חייבת לחקור כל אות במשפט הזה, למה? מכיוון שנכנס לחיי אורח כבד שלא סבלתי, בהתחלה לא הבנתי מי זה, מה שאני יודעת שהאורח הכבד הזה הזדהה בשם טרשת נפוצה, תאריך הלידה שלו בחודש יולי 2007 ז״א שהוא עכשיו כבר בן 9 שנים.

קיוויתי וקיוויתי שיבין שאיננו אורח רצוי וייעלם מחיי אבל מה!!!? בוווום האורח הכבד והלא רצוי ילווה אותי לאורך כל חיי ועוד איך. הוא אורח כרוני!!!!

כל הזמן הסתובבתי עם מסיכות (האמת שזה עד היום אבל פחות מתחילת המסע), פחדתי שהאחרים ידעו שאני חולת טרשת, כי מה זה טרשת בדיוק? לא ידוע!! ואני לא ידעתי, לא הבנתי שזה ישנה לי את כל החיים וסגנון החיים שלי זה ילווה אותי כל החיים, במיוחד שקיבלתי את זה בגיל ממש צעיר, 16 שנים, חשבתי שאולי זה יעבור באיזשהו שלב מכיוון שאני עדיין צעירה, אבל טעיתי.

זאת הייתה המהפכה הראשונה בחיים שלי, לקח לי הרבה זמן עד שהסתגלתי לזה, לא היה מובן מה זה להזריק, מה זה לקבל תרופה 3 פעמים בשבוע ואם אדלג יכול להיות שמצבי ידרדר, לא הבנתי מה זה צילום M.R.I מה זה לבקר בבית החולים תקופות רבות ועוד ועוד.

לקח לי הרבה זמן להבין מה זה להימנע מהתחביבים שלי לשחק טניס או כדור עף, כי החולשה היא ביד, וזה הדבר שעיצבן אותי כי זה התחביב שלי מגיל 6 שנים.

ואז הייתי חייבת לחפש דרך אחרת, תחביבים אחרים במיוחד שאני חיה עם זה לבד ולא מספרת על הנושא, ושני התחביבים שעזרו לי לשחרר זה להאזין למוסיקה ולכתוב, לשחרר את כל מה שאני מרגישה בעזרת מילים שאשרטט אותם על הדף.

עברו 9 שנים. עדיין לא מקבלת המחלה כמו שצריך אבל זהו אמרתי לעצמי תנשמי חזק, זה גורלך אם תאמיני בזה ובכוח של בורא עולם אז זה יעזור.

והאמת שניסיתי ועשיתי, והייתה לי ההפתעה שמצבי השתפר ברוך השם. כל ביקור שלי בבית החולים הרופאה הייתה שואלת אותי מה את עושה על מנת לשמור על מצבך כך? התשובה שלי הייתה: מאמינה.

הבנתי שאפשר לחיות עם טרשת זה לא סוף העולם, התחלתי ללמוד לתואר ראשון וסיימתי בממוצע גבוה, לא עצרתי המשכתי להוראה וסיימתי בהצלחה ועכשיו שואפת לתואר שני.

ואז הגיעה הסדנא לחולים בכפר חנניה, זאת הייתה הסדנה הראשונה שהשתתפתי בה מאז שחליתי. זה עזר לי להעמיק את השינוי בחיים, חיזק אותי יותר במיוחד שנפגשתי עם עוד חולים, הסדנה העניקה לי חוויה משמעותית, ממנה למדתי איך להתנהל יותר עם המחלה במיוחד כשאני חיה איתה הרבה זמן לבד בלי שהאחרים ידעו. קיבלתי כלים איך להתנהל עם החיים בכלל, עם האחרים, באיזה צורה להגיב לדברים, איך לשנות מחשבות ולקבל הכל עם חיוך. והכי הכי חשוב איך להפטר מהפחד מול החברה כי היו לי הרבה חששות: אם האחרים ידעו שאני חולת טרשת אז מה יקרה? הסדנה גרמה לי להשאיר מאחורה את הפחדים.

והיום אפשר לומר שבאמת הסתגלתי לטרשת, אני חיה עם זה… לא בדיוק מתעלמת אבל יודעת איך לחיות עם טרשת, מתפקדת רגיל, לא נותנת למחלה לעצור אותי, עובדת, מבלה, עושה חיים והכל.

טרשת זה לא אומר שהאדם מת בחיים אלא להבין שמעט מאוד נדרש כדי להגיע לחיים מאושרים עם כל המהפכות זה להאמין שהכל בתוכנו, בדרך המחשבות שלנו.

שם שמור במערכת