שמי לארה ווסברג ואני שחקנית אמריקאית-ישראלית שמתגוררת בניו- יורק. שמתי לב שסטטוסים שלי שמלווים בתמונות מקבלים הרררררררררבה יותר לייקים מאשר סטטוסים עם מלל בלבד. היות וכך הדבר, לכל תמונה שאני מעלה מעבודות שלי כדוגמנית ושחקנית אני מוסיפה מלל לגבי דברים שמטרידים אותי, מצחיקים אותי או נוגעים לליבי. גם אם רוב האנשים רק יסתכלו על התמונות שלי, ישנו סיכוי שחלק מהם אף יקראו את המלל, שבתקווה ישיב להם שמחה ויפתח אותם לצורת חשיבה חדשה. למירב הבנתי, כך הוא דרכו של עולם- אנשים אוהבים להסתכל על דברים נעימים לעין ואיני יכולה לשנות זאת.

למעשה, כבר בספר בראשית ניתן להבין את כוחן של מילים ביצירת מציאות יפה וצבעונית כאשר בפרק א’ חוזרים ונשנים המילים: “ויאמר אלקים”. הרי, בסיפור הבריאה, העולם קיבל צבע רק אחרי שאלוקים פצה את פיו וציווה על היווצרות עולמינו הצבעוני- מי היה רוצה להקריא לילדיו את הספר ‘מיץ פטל’ בלי תמונות או ללמוד לקרוא ולכתוב בספר ‘בלי סודות’ ללא תמונות של אלפי?

אבל הפעם בפוסט זה, החלטתי שאני לא מעלה תמונה, שכן אני חושבת שהמלל ידבר בעד עצמו! הפוסט הזה הינו בנוגע לכריס רייט שהינו שחקן הכדורסל הראשון בעולם שאובחן עם טרשת נפוצה. כריס משחק בעבור הפועל חולון, והוא ממש אבל ממש רוצה לעלות למגרש. אבל חברת הביטוח בארץ מסרבים לתת לו ביטוח בריאות.

אז באם התאכזבתם שאין תמונות בפוסט הזה, תצטרכו ללכת ולראות תמונות של כריס, במדי הכדורסל הסגולים-צהובים שלו, קורע את המגרש תצטרכו ללכת לעמוד-

Do The Wright Thing

ואז אם אתם כבר בעמוד, תעשו לייק לדף כדי לשים לחץ על חברות הביטוח לעשות את הדבר הנכון ולבטח את כריס.

בנוסף, באם תרצו להבין את הסוגיה יותר לעומק, אתם אף מוזמנים לקרוא את הפוסט האחרון בעמוד המכיל מכתב שנכתב על ידי האגודה הישראלית לטרשת נפוצה (ע”ר). המכתב מסביר את ההשלכות החוקיות של סירוב חברות הביטוח לבטח את כריס ביטוח בריאות.

אז מה לי ולכדור סל? אז בעיקר שני אנקדוטות מכוננות בילדותי. האנקדוטה הראשונה הייתה, כאשר הייתי בת 10 ורציתי להצטרף לנבחרת הכדור סל של בית הספר. לא תאמינו, אבל סירבו לקבל אותי רק בגלל היותי בת (זה נגמר בזה שהצטרפתי לחוג ניג’יטסו- ושם סוף סוף נתנו כבוד להיותי בת ואפילו אפשרו לי ללבוש בגד גוף מתחת לחליפת הנינג’ה שלי כדי שלא אאחר לחוג בלט עם המורה אינה שהכינה אותנו לבחינות של האקדמיה המלכותית של לונדון שהיו מגיעים לבחון אותנו פעם בשנה בבת דור-בית ספר למחול שהוקם בעזרתה של בת שבע דה-רוטשילד, מרתה גראהם ונוהל על ידי ג’נט אורדמן זיכרונן לברכה). האנקדוטה השנייה הייתה כשאמא שלי הייתה צריכה לגרור אותי מהטלוויזיה אחרי שהייתי צופה בלופים בספייס ג’אם. גם אני רציתי לשחק כדור סל עם הלוני טונס ושמייקל ג’ורדן ייתן לי שיעורי קליעה. אל תספרו לאף אחד, אבל הייתי מעריצה שרופה של מייקל ג’ורדן ואפילו ידעתי בעל פה את כל המילים של השיר  .I BELIEVE I CAN FLY

דאגתי לשיר את השיר של בכל הזדמנות בפני אימי המסכנה שלא יכלה להגיד לכי תשמיעי לאבא.
אפילו חסכתי דמי כיס וקניתי נעלי ספורט עם הפרצופים של ג’ורדן, הלוני טונס והלוגו של ספייס ג’אם. חשבתי שאם יהיו לי את הנעליים גם אני אוכל לעוף ולקלוע סל אחרי סל ולגרום למאמן של נבחרת הבנים בבית ספר להתחרט על זה שהוא לא לקח אותי.

אבל תכלס לא רק שהנעליים היו מכוערות אש, הן גם היו זוהרות בחושך ונחשו עם מה…עם אורות שדולקים ברגע הדריכה- הנעליים שלי היו מרצדות יותר מכדור דיסקו במועדון בטיילת באילת.

היום הכוכב שלי הוא
כריס רייט!!!

מה לי ולטרשת נפוצה?

אמא שלי ג’נין היא המנהלת שירות לחולים של האגודה הישראלית לטרשת נפוצה (ע”ר) מאז שנת 1994, השנה שבה עלינו לארץ מניו יורק. כבר כמעט 21 שנה שאני שומעת אותה ב-10:00 בלילה בסופי שבוע, חגים ומועדים לא נחה לרגע מלהילחם לטובת אלו שקולם לא נשמע. גם כשהיא נאבקה לגדל אותי כאם חד הורית, היא תמיד זכרה שיש כאלו שיותר קשה להם מאשר לנו. גם כשהיא קיבלה הצעות ללכת לעבוד במשרות הרבה יותר מכניסות, מה שהיה יכול מאוד לעזור לנו, היא סירבה- כי מבחינתה לעבוד באגודה שווה לזכייה בלוטו!!!
בזכותה למדתי, שאם יש אפשרות לעזור, יש לאמץ אותה בחום וללכת איתה עד הסוף- בסופו של יום אחרי שחוויתי פרמיירות של סרטים וסדרות בארץ ובארצות הברית, ששיחקתי בארץ ולוס אנג’לס, הצטלמתי, התראיינתי, באתי והלכתי, מה נשאר? מה שווה הכל? מה שוות התמונות, החיוכים והפילטרים אם אי אפשר לקדם נושאים שחשובים לנו?

האגודה ועובדיה הנאמנים עובדים ימים כלילות ממשרד קטן בתל אביב עם חמישה עובדים שמשרתים את אלפי חולי הטרשת של ישראל. אפילו אין להם מנקה כי המשמעות של להביא מנקה זה שפחות כסף ילך לפעילויות של האגודה. יש תורנות ניקיון לעובדים וגם לאמא שלי המנהלת שירות לחולים בניקוי הרצפה
האגודה היא הרובין הוד של החולים, הטרזן של ג’יין והג’ון דארק של צרפת. האגודה מתנהלת בהתמדה ובגבורה מול ממשלת, כנסת ישראל, משרד הרווחה ומשרד העבודה במטרת עידוד חקיקה כדי להטיב את חיי החולים ולמנוע אפליה. האגודה יצרה עשרות קבוצות תמיכה בכל הארץ עם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. האגודה יצרה ספרייה עם תכנים מיוחדים עבור חולי טרשת הנפוצה ומשפחותיהם בעברית, ערבית, אנגלית ורוסית. האגודה אפילו מארגנת נופשים בעבור החולים וקייטנה בעבור הילדים שהוריהם חולים ועוד היד נטויה.

אם יורשה לי, עכשיו, אשמח לדבר קצת על הקייטנה המדהימה הזו, שזכיתי לקחת חלק בה כחניכה ואף כמדריכה. הקייטנה היא בעבור ילדים מגיל 6-18 ומפגישה ילדים מרחבי הארץ. הילדים מגיעים ממשפחות מרקעים דתיים, עדתיים וסוציואקונומיים שונים, אבל מה שמשותף להם הם ההורים החולים. לקייטנה הזו אני מגיעה מאז שאני בת 6 ובזכותם למדתי, שעם כל הכבוד לכמה שזה כואב לפעמים לגדול בלי אבא בבית, יש ילדים שכואב להם שאבא חולה. הילדים המדהימים למעשה מתפקדים פעמים רבות כאילו הם עצמם הורים היות והם עוזרים בטיפול בהורה החולה. הילדים האלו הראו לי איך לשמוח בחלקי, לכבד אחרים ולאהוב את אלו ששונים ממני ללא תנאים.

בקייטנה עברתי חוויות משנות חיים! בתור ילדה בת 12 חלקתי את החדר עם 3 חברות בדואיות, והדהים אותי שהן ידעו לדבר אנגלית, עברית, וערבית. התביישתי בכך שלא ידעתי ערבית ונשבעתי לעצמי שעד לקייטנה של השנה הבאה אוכל לנהל איתן שיחה בערבית. הילדים בקייטנה הם ישראלים מרקע שונה: רוסים, דתיים, ערבים, בדואים, דתיים, חילונים ואשכנזים- ומבחינתם הם אותו דבר, כי לכל אחד מהם יש הורה בבית עם טרשת נפוצה- ואם המחלה, לא מפלה, גם הם לא יפלו ביניהם- אז מי אנחנו שנפלה בין איזה חולה טרשת יקבל ביטוח רפואי ומי לא?

חשוב לציין, כי פנתה אליי חברה והאירה את עיני לכך שהבעיה עמה כריס מתמודד, הינה בעיה עמה מתמודדים עובדים זרים חוקיים, כלומר כאלו שקיבלו אשרת עבודה, רבים! האפליה ממנה סובל כריס כעובד זר חוקי היא אפליה ממוסדת, שממנה סובלים עובדים זרים חוקיים בארץ!
כריס הינו עובד זר במדינתנו הנמצא הרחק ממשפחתו, חבריו, שפתו וביתו, ואפילו את המינימום של המינימום שזה ביטוח בריאות אין לו.

העניין הוא שתמיד התגאיתי בפני חברי בחו”ל שבארץ יש חוק בריאות ממלכתי שמספק שירותי בריאות ראויים, והם תמיד התלוננו על כמה שארצות הברית בעייתית מבחינה זו. למעשה, לפני כמעט שנה באוקטובר 2014 הגעתי לניו יורק ללימודי משחק, ודאגתי שלא יהיה לי ביטוח בריאות. כי למרות שאני אמריקאית, הביטוחים הרפואיים מאוד יקרים כאן. למזלי בזכות ה- OBAMA CARE יש לי ביטוח בריאות (למי שלא יודע זאת תכנית בריאות שהייתה יוזמה של הנשיא אובמה ואושרה ב-2014.) אז אם ביטוחי הבריאות בארצות הברית השתפרו, גם בארץ זה יכול לקרות!

איך נותנים לעובד זר, שקיבל אשרת עבודה, לא להיות מבוטח, כי הרי כריס אדם ולכל אדם יש את הזכות לקבל טיפול רפואי ומשהו חייייייייב להשתנות בחקיקה בארץ!

מדינתנו הינה מדינה דמוקרטית ויהודית, וחוקי מדינתנו ודתינו מחייבים אותנו להתנהג בהוגנות לכל אדם ואדם: אנחנו נותנים שירותים רפואיים לאסירים בטחונים, לסורים שסובלים מתקיפות דאעש ולכריס לא?

כריס רייט- הוא סמל של גבורה והשראה לאלפי חולי טרשת נפוצה מסביב לעולם המתמודדים עם המחלה-
רבים מתוכם הם נכים בכיסאות גלגלים וכריס הספורטאי נותן להם השראה- שלא צריך לוותר!

ישנו חלק בתלמוד הבבלי שמאוד מזכיר לי את המקרה של כריס:

“אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר?
לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק?
בנחל שוטף נפלה חרבה מה יעשו מי גבי”ם”

חלק זה בתלמוד מדבר על כך שאם ישנם גורמים בעולם שנתפסים בעיננו כחזקים וככאלה שלא יסבלו ממכות למיניהן, ובסוף גורלם הוא כזה שמפיל עליהם מכות, ואז יש לשאול אם החזקים נפלו מה יהא גורלם של אלו שהם פחות חזקים? כי הרי האפליה שממנה סובל כריס, שהוא סוג של סלבריטאי, היא אפליה ממנה סובלים חולי טרשת נפוצה מסביב לעולם. כלומר, למרות שעולמינו באובססיה לגבי עולם הסלבס, הסלבריטאות של כריס לא הצילה אותו מאפליה. אז תארו לכם כמה סובלים חולים שאינם מפורסמים או עשירים?

המלחמה באפליה צריכה להתחיל בארץ הקודש בעיר הקדושה, היא ירושלים כי:” …כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָםֵּ הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.”(ישעיהו ב’, פסוק ג’). למה צריך להתחיל לרדוף צדק בירושלים? כי שם הכנסת, האחראית לתיקון החברה שלנו, ממוקמת בירושלים כי זו עיר שקדושה לנו ולעוד דתות. ולפני שאפילו ניתן לדבר על שלום עם שכיננו, עלינו לעבור תיקון בתוך החברה שלנו.

SO DO THE WRIGHT THING- GIVE A LIKE TO GET UP THE HYPE!