קבוצת חיפה צעירים

מנחת הקבוצה: צביה טורקניץ -עו"ס, יועצת להעצמה אישית

סיכום לשנת 2015

את עבודתי עם קבוצת צעירים חיפה התחלתי בחודש דצמבר 2014.

הקבוצה הפסיקה את פעילותה בשנה שעברה בהנחיה אחרת והשנה נעשה מאמץ להקים אותה מחדש בהנחייתי.

רוב חברי הקבוצה מכירים זה את זה בדרגות היכרות שונות "מגלגולי הקבוצה" בעבר ושמחו לראות אחד את השני ולהשלים אינפורמציה וכן להכיר חברים חדשים.

הקבוצה מונה כ- 15 משתתפים קבועים בין הגילאים 23-40 (שאליהם מצטרפים מדי פעם משתתפים נוספים).

חלק מהמשתתפים חלו בטרשת בגיל צעיר – בעת שירותם הצבאי ואף בגיל העשרה.

בין חברי הקבוצה היו שני זוגות שאחד מבני הזוג חולה וכן אח המלווה את אחיו החולה.

בעקבות המפגשים, יזמו חברי הקבוצה הקמת קבוצת ווטצאפ שמהווה אמצעי לקשר בין החברים בין הפגישות. בקבוצת הווצאפ החברים מעודדים אחד את השני, משתפים באירועי היום העובר עליהם, מדווחים על מצבם ואף יזמו כמה פעמים פגישות בבתי קפה.

זוהי יוזמה מבורכת המעניקה תחושת שייכות ותחושה של "אני לא לבד"- דבר שנראה שתורם רבות לרווחתם של המשתתפים.

הנושאים שעלו בקבוצה משלבים את ההתייחסות למחלה והקשיים בקבלתה ובהתמודדות אתה, בד בבד עם הנושאים האופייניים המעסיקים צעירים באשר הם, כמו: מציאת עבודה, התמודדות עם קשיי העבודה (ובמיוחד כשיש טרשת), מציאת עיסוק שימלא את שעות הפנאי (כמו: התנדבות או תחביב המעניק כוחות נפש), לימודים תוך כדי המחלה, בני זוג ויחסם למחלה, גידול ילדים תוך כדי התמודדות עם הקשיים הפיזיים והנפשיים של המחלה וכדו'.

כמו בכל קבוצת תמיכה הנעה מסביב לנושא משותף, בכל פגישה הוקדש חלק לשיתוף סביב נושא התרופות, תופעות הלוואי, המלצות על רופאים ועל טיפולים שונים ביניהם גם טיפולים אלטרנטיביים וכדו'.
בנוסף, דיברנו על הנושא אם לספר ולשתף את עובדת קיום המחלה במקום העבודה, בראיונות לקראת עבודה, בהיכרות עם בני המין השני וכו'.הייתה הסכמה בקבוצה על העובדה שאנרגיה רבה נגזלת מאדם כשהוא מתאמץ לשמור סוד ולהסתירו ועל כך שעצם הצגת החולה כ"כזה אני" הינו שיעור חשוב לסביבתו לקבל את השונה בסובלנות ובאמפטיה.

חלק מחברי הקבוצה הדגישו את החשיבות הרבה בעיניהם להרגיש שהם "עושים משהו אקטיבי" לשימור היכולות הפיזיות שלהם עד כמה שאפשר במסגרת התמודדותם בעבודה, בהתנדבות או בפעילויות הבית היומיומיות (במיוחד בגידול ילדיהם). כולם הדגישו את החשיבות הרבה שיש למשפחה ולתמיכה משפחתית וזוגית בהתמודדות היומיומית עם המחלה. דיברנו שבמקום לשאול "למה?" לשאול – "לאן אני הולך הלאה? – באיזו דרך וכיצד אני מתפקד בצורה הטוב ביותר עם מגבלותיי השונות.

דרך חשיבה זו עוזרת לחולה לא לשקוע ברחמים עצמיים ובשקיעה פנימה, אלא מעודדת אותו לפעול ולמצות את מה יכולתו העכשווית.

עוד ציינו חברי הקבוצה את העובדה ש"כשאני נותן, אני גם מקבל- והרבה" וחברים שאינם עובדים אלא מתנדבים עודדו חברים אחרים "לא לשבת בית" ולעשות למען אחרים ובדיעבד גם למען עצמם.

נושא שעלה הרבה במפגשים היה השימוש בקנבס הרפואי – יתרונותיו וחסרונותיו, השפעתו על התופעות האופייניות למחלה, מידת ההתמכרות אליו כן או לא וכן השפעתו על חיי המשפחה של אלו המשתמשים בו.
הקבוצה נחלקה לאלו המשתמשים בגראס הרפואי ומרגישים הקלה במצבם בעקבות כך, ולאלו שניסו את השימוש בו והחליטו שלא להשתמש יותר בשל תופעות לוואי שליליות שונות, פחד מהתמכרות וחשיבות התחושה של "אני יכול לעשות את זה בעצמי ללא הקנאביס".

בעקבות הדיון הסוער סיכמה הקבוצה את הנאמר ומה שהסתמן כדעה המוסכמת על כולם: חשוב שהשימוש בגראס יהיה מבוקר ע"י האדם הלוקח אותו – שהחולה ירגיש תמיד שהוא זה השולט בגראס ולא הגראס שולט בו. שנית – על כל אחד משפיעה התרופה הזו בצורה אחרת וכל אחד רשאי לעשות מה שמקל עליו, אך התנאי הוא שימוש מבוקר ואישור רפואי המתיר את השימוש.