2016 – סיפורה של ג.
סיפורה של ג.
נפגשתי עם ג’ במרכז הרפואי. כשנכנסתי לפרוזדור קשה היה שלא להבחין באישה יפה שישבה על הכיסא ומרחה אודם. היא הייתה מרשימה, ועל אף שלא נפגשנו קודם ישר פניתי אליה בשמה הפרטי. הרגשתי שזו היא. הצגתי את עצמי והתחלנו לשוחח באחד החדרים. ג’ ספרה כי היא בת 65, אלמנה, וסבתא לשני נכדים. הופתעתי כי אין היא נראית לגילה כלל. העיניים הגדולות שלה, יחד עם יציבות גופה ושערה העשוי בקפידה הסתירו את העובדה כי ג’ מתמודדת עם הטרשת הנפוצה כבר מעל 25 שנה… בארץ מוצאה היא הייתה מורה בבית הספר הגבוה למוזיקה ויחד עם התמחות זו, סיימה גם לימודים גבוהים בספרות ועיתונאות. כשעלתה ארצה, המשיכה ללמד מעט מוזיקה, אך עקב תנאי התאקלמות בארץ החדשה וקשיי שפה- עזבה אהבה זו לטובת הצעת עבודה אחרת שקיבלה- כמרכזת חוגים במתנ”ס הקהילתי בעיר מגוריה. האבחנה של הטרשת הנפוצה הייתה לאחר העלייה ארצה, על אף שג’ שיתפה כי גם בארץ המוצא חוותה התקף של תחושת נימול בגפיים. ההתקף השני התבטא באיבוד ראיה בעין שמאל, שהשתפר לאחר טיפול בסטרואידים.
עם האבחנה, ג’ קבלה המלצה מהנוירולוג המטפל לטפל בזריקות קופקסון. תחילה, ג’ השתמשה במינון של 20 מ”ג, ואח”כ עברה למינון של ה-40 מ”ג ומבצעת 3 זריקות בשבוע. ג’ מוסרת כי הזריקות הן חלק ממנה ומשגרת חייה, ומלוות אותה כבר מעל 20 שנה. את הזריקות ג’ מבצעת בבוקר, ולאחר ששוטפת פניה ומצחצחת שיניה, ניגשת לביצוע הזריקה, אותה מזריקה בימים קבועים. “על הדרך” כדבריה. אורח חייה של ג’ מאוד פעיל. מעבר לעבודתה בה עובדת חמישה ימים בשבוע, היא גם מבצעת פילטיס וכושר גופני מספר ימים בשבוע, ולעיתים משלבת גם שחייה, וכמובן לא זונחת את תפקידה כסבתא. ג’ שתפה אותי כי היא מאוד נהנית מסדר יומה, ולא מדמיינת כיצד חייה היו נראים ללא זריקות הקופקסון והיכולת שלה לקבל את אתגרי המחלה- ולהתמודד עמהם. בנוסף, ג’ מציינת כי השגרתיות היומיומית של קימה בבוקר ליום חדש מטיבה עמה. ההתארגנות לעבודתה- שכוללת גם “התגנדרות” כלשונה, מהווה גם כן נדבך משמעותי עבורה בהתמודדות. את המפגש בנינו סיימו באיחולי בריאות אחת לרעותה, וג’ גם ייעצה לי תמיד לזקוף הגב קדימה ולחייך לחיים שבאים לקראתי… (:
