גירסת הבמאי

כתבה: שיר זיו | צילום: זיו קורן
ישראל היום | 12 פברואר 2016

הוא שיחק ב”שתי אצבעות מצידון” ו”בחינת בגרות”, וכיכב בסידרת הנוער “קריאת כיוון” • אבל בשנים האחרונות רוני פינקוביץ’ נשאר מאחורי הקלעים, כמנהל האמנותי של “מדיטק” וכבמאי • עכשיו הוא מדבר על מחלת הטרשת הנפוצה שממנה הוא סובל, ומספר על רגעי השבירה והאושר

בחודש האחרון, אחרי יותר מעשור שמחלת הטרשת הנפוצה מכרסמת בגופו, נתקל רוני פינקוביץ’ במכשול פיזי שגרם לו להרים לראשונה ידיים. הוא ביקש לעלות לכיתת המשחק בבית צבי, המוסד שבו הוא מלמד, כדי לצפות בתרגיל שביקש מתלמידיו להכין, נכנס למעלית שהיתה אמורה להוביל אותו לחדר, ונתקע בתוכה, לא בפעם הראשונה.

כשהוא כלוא במעלית הקטנה, הגיע פינקוביץ’ להבנה שאי אפשר יותר.

אחרי מאבק אישי מתמשך נגד דעיכת הגוף, ההשלמה הכפויה עם המוגבלות היתה מבחינתו רגע מכונן. “נכותי מפריעה לי בפעם הראשונה”, כתב למנהלי בית הספר. “צר לי על כך. אני מקדיש המון מאמץ להתמודדות עם הנכות, ואני לא נותן לה להגביל אותי. כשיש בעיות אני משתדל להבין את המצב. אבל קשה לי”.

פינקוביץ’ (51), שלמרות הכל חיוך מרומז מרוח תמיד על שפתיו, תיאר במכתב איך הרגיש לנוכח הפער שגילה ברמת המודעוּת לנגישות נכים במוסדות תרבות בישראל לעומת מוסדות בחו”ל.

“קשה לי במיוחד כשאני חוזר ממקומות כמו לונדון, פאריס או ניו יורק”, אמר לי השבוע. “אני רואה שם את המאמץ שהשקיעו בהנגשה. איך בנייני תיאטרון בני 200 שנה נגישים, ואיך מוסדות תרבות יוצאים מגדרם כדי לאפשר לנכים את התנאים הכי טובים.

“כאן אני נתקל כל יומיים במכשול. בכניסה לבית קפה, למשל. איך זה יכול להיות, קיבינימט? כל בעלים של בית קפה יכול להרשות לעצמו רמפה קטנה עבור נכים. לא יכול להיות שאין גישה לכל מיני מקומות ולשירותים של מקומות ציבוריים. אני לא רוצה להיות יללן, אבל המצב בלתי נסבל”.

הטרשת הנפוצה תקפה אותו כשהיה בן 25, “הגיל הקלאסי שבו היא אוהבת לתפוס את האנשים שלה”. באותה שנה עמל על הקמת תיאטרון הבטון בגבעתיים, ועבד סביב השעון על ההפקה הראשונה שלו, “פרודו”. הוא מתח את יכולות הגוף והנפש עד למקסימום, והניח שהמחושים שהחלו בכפות רגליו קשורים לעבודתו הנמרצת. רק מקץ שנה של בדיקות ואבחונים התגלתה הסיבה.

בתחילה שמר בסוד את דבר מחלתו, מחשש לפגיעה בשלל ההפקות שבהן היה מעורב “המעגל הקרוב אלי ידע, אבל פחדתי על העבודה, והיה גם פחד חברתי של ‘מה יגידו’. לא רציתי שירחמו עלי. פחדתי שזה ידחק אותי לפינה, שזה יאפיל על כל השאר. היום, במבט לאחור, אני מבין שהפחד הכי גדול היה להתמודד בעצמי עם העובדה שאני אדם חולה”.

תאונת דרכים שבה היה מעורב ב-2008, כשרכב על אופניים ברחוב דיזנגוף בתל אביב, החמירה את תסמיני המחלה ואילצה אותו לחשוף את סודו. “לאדם יש 500 גוונים של הכחשה, וכל זמן שלא דיברתי על זה ולא קראתי על זה, יכולתי להשתעשע במחשבה שזה לא קיים. אבל אחרי התאונה החלו לצוץ יותר ויותר סימנים. נוקשות השרירים התגברה”.

הטרשת הובילה לפגיעה בעמוד השידרה. הוא ניסה ללכת בעזרת קב אחד ואחר כך שניים, “אבל בשלב מסוים אשתי אמרה שאני לא נראה בריא, אני נראה שיכור”. בשלוש השנים האחרונות הוא מתנייד בקלנועית ומחובר למשאבה מיוחדת, שמזליפה לתעלת השידרה שלו תרופה בשם בקלופן, המקלה את הכאב ומסייעת בתפקוד היומיומי.?

“טיפול יש, אבל רפואה אין”, הוא מחייך בהשלמה. “אני מתמודד עם מחלה שאין לה מרפא.

אבל אני לא מרגיש שיש לי גורל אכזר, ממש לא. אני קצת ותיק בחיים האלה, ומבין שלהיות אדם זו חוויה מורכבת, ושהכאב, על שלל מופעיו, הוא חלק בלתי נפרדת מחוויית החיים.

“כיום זירת ההתמודדות העיקרית שלי היא מנטלית. אני עדיין חושב שהייסורים הנפשיים שלי קשים מהייסורים הפיזיים, ולא רק בהקשר של המחלה. אני מוצא משמעות רוחנית עמוקה בקיום האנושי”.

התמודדות עם גוף דועך דורשת הרבה חוסן נפשי.

“לאנשים בריאים, מחלה כרונית נשמעת כמו קללה. רק המחשבה על נכות או על ניוון מפחידה כל כך ומאיימת. אבל אין ואקום בחיים, והחיים שלי התמלאו. אם לא הייתי חולה, לא הייתי מסוגל להתבונן על החיים כפי שאני מתבונן בהם.

“למחלות יש תפקיד בצמיחה האישית של האדם. אין ספק שאלמלא המחלה לא הייתי מתפתח להיות האדם שאני היום, לטוב ולרע. אני עושה זום אאוט מהבלים, משתדל להפריד בין עיקר לטפל. המקום שהזולת תופס בחיי השתנה מאוד לטובה. הלב והתודעה שלי יותר פתוחים. פעם הסתכלתי רק על המיינסטרים, על היפים והמוצלחים, ולא הסתכלתי על האחרים.

“מגובה של כיסא גלגלים, ומיחסה של החברה אל הכיסא, אתה חווה מצוין מה המשמעות של מבנה חברתי. הכל מצטייר לך אחרת. למשל, למדתי לקבל עזרה. הייתי לבד, לבד, לבד, ולמדתי להיעזר באחרים.

“יש לי עוזרת במאי, ימית אטיאס, שעוזרת לי בכל דבר. יש דברים טריוויאליים שהם מאוד קשים עבורי. למשל, כשאני צריך להביא משהו ששכחתי באוטו, או לחמם ארוחת צהריים במטבח במדיטק. בשבילי להגיע למטבח או לירח זה אותו דבר”.

מה חשבת כששמעת על מותה של ענת דולב ממחלת ניוון שרירים?

“אני וענת היינו באותה שכבה בבית הספר. לא הכרתי אותה אישית, אבל יש לנו חברים משותפים. כל מי שמת זה עצוב, וחבל לי עליו. אבל היחסים שלי עם המוות די רגועים. אני מאלה שרואים בזה חלק מהחיים”.

פינקוביץ’ נשוי לתומי יואל, פסיכולוגית חינוכית שמטפלת בילדים אוטיסטים ובבני משפחותיהם. בעברה היתה שחקנית ודוגמנית. הם מתגוררים ברמת השרון עם שלוש בנותיהם – לירי (22), איאן (18) ואביה (14).

“התחלנו לצאת כשכבר הייתי חולה, וכמובן שהיא ידעה על כך. היא באה לקשר הזה בעיניים פקוחות ובאהבה גדולה. אנחנו משפחה של חברים, שמדברים בה אחד עם השני. את הילדות חינכנו לפי עקרונות הזרם האנתרופוסופי”.

אתה שותף מלא בגידולן?

“אני מביא אותן לחוגים ומחזיר אותן, ועוזר בבית ככל האפשר. אני איש משפחה שמקדיש המון זמן למשפחה. אין לי ספק שאלמלא המחלה לא הייתי מתפתח להיות אותו אדם שאני היום, לטוב ולרע”.

• • • • •

לתיאטרון הגיע בגיל 12. “הייתי ילד שאהב להתחפש, הייתי ממשיך את פורים הרבה אחרי שהחג חלף. אח של ילד מהשכונה עבד כאביזרן בהבימה,

והוא שמע שמחפשים ילדים לאיזו הצגה, ‘הנפש הטובה מסצ’ואן’. הגעתי להיבחן והתקבלתי. התיאטרון שינה את חיי”.

בהמשך שירת בתיאטרון צה”ל, למד בסטודיו ניסן נתיב וכיכב בסרטים “נועה בת 17”, “בחינת בגרות” ו”שתי אצבעות מצידון”. הוא השתתף גם בסידרת הקאלט של הטלוויזיה החינוכית “קריאת כיוון”. מ-2010 הוא המנהל האמנותי של מתחם התרבות מדיטק בחולון, ובמקביל ממשיך לכתוב ולביים לתיאטרון (בית ליסין, הבימה, הקאמרי), להרצות בבתי ספר למשחק.

“ההצלחה שלי לא מסירה ממני קשיים, לבטים, כעס ובושה. אני עדיין מתמודד עם דברים שאיתם התמודדתי לפני המחלה, רק שעכשיו יותר כואב לי. יש דברים שנמנעים ממני בגלל המחלה, יש אובדן של יכולות ואובדן חירות. בכל יום יש את ההשפלה היומית, החרדה היומית, התסכול היומי. הנכים מכירים את זה יותר, כי הציבוריות פה לא ידידותית לנכים. זה קשה וזה מעצבן.

“אבל צריך ללמוד לפסוח, להמשיך להיות בתנועה. לא להיתקע ולא להתקבע על שום מצב של חולי. זה מסר שגם אנשים בריאים צריכים לאמץ.

“ויש לי גם פחדים של הנפש, הייתי אדם חרדתי עוד לפני שחליתי. החרדות שלי פחות קשורות בי, ויותר בבת זוגי ובבנותיי”.

מה הכי חסר לך?

“ללכת. בעבר אהבתי מאוד ללכת בעיר, סתם לטייל ברחובות, ברגל. הרבה פעמים פשוט מתחשק לי לקום וללכת”.

בימים אלה מביים פינקוביץ’ במדיטק את הצגת הילדים “חתול תעלול”, על פי ספר הילדים האיקוני “החתול בכובע”, שחיבר ד”ר סוס (הסופר והמאייר האמריקני תאודור סוס גַייזֶל) ב-1957.

ההרפתקה הקסומה מספרת על זוג אחים שנשאר ללא השגחה בבית וחווה התפרעות יוצאת דופן, בסיוע חבר דמיוני ששובר את כל החוקים בסידרת תעלולים מרהיבה. ההצגה מנסה ללכוד את רוח הכתיבה הפרועה ועושה שימוש בתלבושות ובאביזרים המבוססים על האיורים המפורסמים מהספר.

בניגוד לאופנה של ימינו, אין בהצגה שום כוכב ילדים.

“כשמביאים כוכבים להצגת ילדים אין עבודת עומק ופענוח של הטקסט. זו תעשייה של פאסט פוד. לומדים את הטקסט והשירים, או שלוחשים להם אותם, וטיק טק, הופעות וזהו. יש לזה מקום, אבל אני לא חושב שמישהו חושב על המילה ‘תרבות’ כשהוא הולך לדברים האלה. הוא חושב על בידור.

“תמיד היו כוכבי ילדים, וכוכבים זה בסדר גמור. אני לא נגד כוכבים, אני נגד כוכבים שהם חזות הכל. כוכבים שסותמים את הצורך של הקהל, שגורמים לכך שהקהל בא לראות אותם, לא את ההצגה. לילדים שכמהים לפגוש כוכב לא אכפת מה איכות הביצוע. בעולם הילדים אני חושב שכוכב טלוויזיה הוא פקק”.

• • • • •

בדצמבר האחרון עבר פינקוביץ’ חוויה נוספת שלימדה אותו משהו על המושג “כוכבות”. ההצגה “לחנך את ריטה”, בבימויו, הגיעה לכפר בלום, והשחקנים רמי הויברגר ומגי אזרזר גילו להפתעתם שהקהל לא ציפה להם, אלא לריטה הזמרת.

“רבים בקהל הרעישו, דיברו בטלפון ולא התייחסו למה שקורה על הבמה, ורמי פוצץ את ההצגה, ובצדק. זה מה שקורה לאנשים כשכוכב תופס אצלם הרבה יותר נוכחות מאשר תפקיד. הצופים באולם באו לפגוש את הכוכב, וזהו. זאת חוויית בילוי אחרת לגמרי.
“שייקספיר כתב פעם: ‘יש אנשים שמעדיפים אבק מוזהב על פני זהב מאובק’. כוכבים הם הזהבה של תכנים שהם אבק, בעוד שבתיאטרון יש זהב שמכוסה באבק. יש הצגות ילדים שבהן הילדים לא מכירים את השחקנים, כי הם לא כוכבים שהם ראו בטלוויזיה, אז הרבה יותר קשה לשווק לילד את ההצגה.

“אם ילד יגיד לאבא או אמא שאתמול הוא היה בהצגה ובכה, ההורה יתקשר להתלונן בחמת זעם לכל גוף אפשרי. הורים יתקפו את המורים באלות אם יגלו שהילדים שלהם בכו בהצגה. עבור ילדים המילה ‘חוויה’ התחלפה במילה ‘כיף’, וזה בדיוק האבק המוזהב.

“בחיים יש הרבה דברים שהם ‘לא כיף’. בשביל לצמוח נכון, הנפש והרוח של הילד צריכות עוד דברים. למשל, לראות תיאטרון אמיתי, שייתן לו חוויה משמעותית שתשקף לו את החיים עצמם, ותעזור לו לעכל אותם. הבמה לא אמורה לספק רק בידור.

“אגיד לך יותר מזה: ילדים רוצים לקבל תכנים אחרים. אבל ההורים, ובעיקר המחנכים, לא ייתנו לזה לקרות. מערכת החינוך משילה מעצמה את ההתמודדות עם תכנים, בעיקר רגשיים”.

למה, בעצם?

“בגלל שזה מפחיד ומצריך אחריות וסוג אחר של עבודה. הם לא מסוגלים או לא רוצים לעשות את העבודה הזאת, במעמדם ובשכר הנמוך שהם מקבלים”.

אתה מסכים לדעה הרווחת שמופעי בידור ריקניים לילדים גורמים יותר נזק מתועלת?

“המופעים הרעשניים האלה, שבהם נגרם נזק לעור התוף, כל הפרסומות הציניות, שעשועוני הטלוויזיה בפריים טיים והזוועה שנקראת ריאליטי – שהיא נזק אמיתי – אם תחברי ילד לכל אלה, תקבלי שיקוף מזויף לחלוטין של החיים. כל המקבץ הזה יוצר בסופו של דבר חוויה פורנוגרפית שיש בה תנועה וקולות, תקריבים ונשיפות – ואין בה גרם של אהבה”.

פינקוביץ’ מודאג גם מיחסה של המדינה לתחום התרבות. “יש פה הונאה. אין חוק תרבות. יש כאילו ‘סולם’, אבל הוא בעצם מאוים כל הזמן – פה קיצוץ רוחבי, שם שינוי. זה תמיד מעט מדי ורופף מדי. כל הזמן יכולים לשנות קריטריונים.

“הדרישה שהאמנות תחזיק את עצמה מבחינה כלכלית היא שילוב נפוץ של פופוליזם ובורות. אין דבר כזה, ואף פעם לא היה, שתרבות מפרנסת את עצמה. תרבות לא אמורה להימדד בסוף רבעון ובסוף שנת תקציב. אמנות היא פעולה שיכולה לתת פירות בעוד שנים רבות. היא חלק ממסלול ארוך טווח, והיא כל כך יותר משמעותית מעוד מטוס F-35”.

אז אתה לא שותף ליוזמות הנלהבות של שרת התרבות החדשה?

“את מכירה את הביטוי ‘איסתרא בלגינא קיש קיש קריא’? (מטבע אחד בכד עושה הרבה רעש). היומרה של משרדי ממשלה לפקח על תכנים היא בלתי מובנת. אתם מלמעלה רוצים להחליט איך תזבלו את האדמה כדי לקבוע מה יצמח? זה באמת מרגיש כמו הדבר הכי רע. שלטון הטוקבקיסטים שולט גם בזה.

“אומרים שתהיה הפרטה מוחלטת של התרבות, כדי שהכדור לא יהיה ביד היוצרים, אנשי המקצוע המשכילים או הידענים. זה מה שהם מנסים להעביר עכשיו: שכל מנהל בית ספר יזמין מה שהוא רוצה.

“זה הגיע לגרוטסקה בהתערבות של משרד החינוך בעניין הספר של דורית רביניאן ‘גדר חיה’, בדיוק כמו בהצגה של תיאטרון אל-מידאן הערבי בחיפה. כמו שהספר הוצא מהקשרו לצורך השגת מטרה פוליטית, גם בפרשות אחרות השרה עשתה רעש והיתה פגיעה חד-משמעית בחופש הדיבור, בחופש היצירה ובחופש הבחירה של הקהל. זה פשוט ניצול מרות של אנשים בעלי כוח”.

מה צריכים האמנים לעשות?

“אמנות זה סיפור של מלחמה. כרגע אין לאמנים מספיק כוח פוליטי לצאת למלחמה על תקציבים, על שייכות ועל איך אנשים רואים את הדנ”א של המקום הזה ושל העם הזה. ברור לגמרי שתקצוב התרבות הוא בחסר שערורייתי. ההוא נמצא בגירעון, זה זקוק להבראה, והשלישי בסכנת סגירה.

“חוק הקולנוע, מרגע שהוא עבר, הוכיח שכסף שווה איכות. הכסף הוביל לאיכות בסרטים. היו ניסיונות לעשות שדולות בכנסת לענפי תרבות אחרים, אבל לא יצא מזה הרבה. להגיד שיש כוח פוליטי שעומד מאחורי האמנים והתרבות בישראל? אני לא מכיר אותו”.

מה הרגשת כששמעת על הטענות נגד משה איבגי?

“יש לי טינה וזעם גדולים מאוד כלפי חשודים בהטרדות ובפגיעות מיניות. כשמדובר באנשים שאני מכיר, שחשודים כמי שסרחו, אני תמיד מקווה שיתברר שזה לא נכון. אבל אני חושב שהשאלה צריכה להיות אם יש או אין קורבנות, וצריך לדעת מהי האמת דרך הקורבן. למי נגרם כאב אמיתי. באופן כללי, אני בצד של הקורבן”.

הילד שבתוכך מצליח להישאר אופטימי?

“אני בן 50 פלוס, וחולה במחלה שמתפתחת לאיטה. אני רוצה להאמין שאי אפשר לעצור את הקידמה, ושדור העתיד הוא דור מוצלח. בני הנוער של היום, עם כל הריטלין וההיפראקטיביות, הם ישויות שאנחנו לא מבינים. אנשים בעלי כישורים אחרים ממה שאנחנו הכרנו. בתוך המציאות המאוד מפחידה שבה אנחנו חיים, אני בהחלט אופטימי לגבי העתיד”.