טרשת נפוצה הינה מחלה אוטואימונית, מהלכה מערכת החיסון תוקפת את מערכת העצבים המרכזית בשל שיבוש שחל בתהליכי הבקרה התקינים. כמו מחלות אוטואימוניות נוספות, גם במחלה זו הגורמים הם רבים וכוללים: גורמים מולדים כגון: נטייה גנטית, וגורמים נרכשים כגון: חשיפה סביבתית ולחץ נפשי.

מבין הגורמים הסביבתיים לחשיפה תזונתית יש חלק משמעותי במהלך. הגברת המודעות ושמירה על אורח חיים אופטימלי עשויים לשפר את ההתמודדות עם המחלה.
טרשת נפוצה מופיעה בעיקר בעשור השלישי והרביעי לחיים, אך עם השנים אנו למדים כי היא מופיעה גם בילדים. חשיפה מוקדמת למחלה מדגישה עוד יותר את החשיבות בשמירה על תזונה נכונה מגיל צעיר.

יש קשר בין הרגלי החיים ומשטר התזונה לבין המצב הדלקתי בגוף והנטייה לאוטואימוניות.

ידוע כי טרשת נפוצה שכיחה בארצות מערביות, הממוקמות רחוק מקו המשווה המתאפיינות בתזונה עתירת קלוריות ושומנים, ומיעוט בוויטמין D. ידוע כי הגירה, לפני גיל 15 שנים, מאזורים אלו לאזורים בהם המחלה פחות שכיחה, בעלת אפקט מגן. לעומת זאת, הגירה לאחר גיל 15 שנים, לא משנה את דרגת הסיכון. נראה שלחשיפה סביבתית מוקדמת יש השפעה על מהלך המחלה (1).

לתזונה יש השפעה הן ישירות על תאי הגוף והן בעקיפין על ידי שינוי הרכב אוכלוסיית חיידקי המעי השוכנת בקרבנו.

השפעה ישירה:

חומצות שומן מסוג טרנס (דוגמת אלו המצויות במרגרינה) מעוררות הפרשה של ציטוקינים דלקתיים.

בשנים האחרונות התגלה כי חשיפה לתזונה עתירת מלח מחמירה את מהלך המחלה.
המלח מעודד ייצור של תאים דם לבנים מסוג Th17 המעורבים ישירות ביצירת הדלקת במערכת העצבים המרכזית ובהפרשת ציטוקינים מעוררי דלקת. ב-2015 התפרסם מחקר בקרב 70 חולי טרשת נפוצה מהסוג ההתקפי (RRMS) בו נמצא כי חשיפה לדיאטה עתירת מלח החמירה את תדירות ההתקפים פי 2.75 עד פי 3.95 (2).

בתהליכי הדלקת נוצרים רדיקלים של חמצן, הצטברותן רעילה לגוף, פוגמת ביכולת הניצול האנרגטי של התאים וגורמת למצב שהולך ומחמיר עם הזמן. אכילת מזון עתיר בנוגדי חימצון עשוי לסייע לגוף להפטר מעודפי הרדיקלים המצטברים.

האנטי אוקסידנטים הטבעיים נמצאים מזונות המכילים ויטמינים מקבוצות A, E, ו-C, כגון ירקות ירוקים, צהובים, כתומים ואדומים. ירקות נוספים הנחשבים נוגדי חימצון יעילים הינם כרוב, כרובית, ברוקולי וקולורבי. גם פירות וירקות אדומים המכילים ליקופן, כמו עגבניות, הם מקורות טובים לצריכה יומיומית זמינה של אנטי אוקסידנטים.

סלניום למשל הינו מרכיב חיוני של שני אנזימים נוגדי חמצון חשובים. הסלניום פועל בסינרגיזם עם ויטמין E. הסלניום אינו מיוצר עצמאית בגוף ויש לקבלו ממקורות מזון דוגמת: שום, בצלים, נבט חיטה, ענבים אדומים, ברוקולי וחלמוני ביצים.

תהליכי הדלקת גורמים עם הזמן לנזק בלתי הפיך למיטוכונדריות- אותם אברונים המצויים בתאים ואחראים על ייצור אנרגיה. ביוטין- נמנה על קבוצת ויטמיני B, משמש כקואנזים ונדרש לשיפור המאזן האנרגטי בתאים. במחקר שבוצע בצרפת (כפול סמיות, קבוצת פלצבו מול קבוצת טיפול) בקרב חולי טרשת פרוגרסיבים נמצא כי טיפול במינון גבוה של ביוטין גרם לשיפור קליני. בקרב 91% מהמשתתפים אשר קבלו ביוטין, היה שיפור קליני כלשהוא במדדים (3).

השפעה עקיפה דרך שינוי אוכלוסיית החיידקים במעי:

הרכב חיידקי המעי הוא אינדיבידואלי, ומושפע מגורמים רבים כמו תזונה, דחק נפשי, תרופות, גיל, ועוד. כל אחד מאתנו מאכלס כ-100 עד 150 זנים שונים של חיידקים.

במצבים בהם מופר האיזון הנכון בין הזנים (מצב הקרוי דיסביוזיס), נוצר מצב של השתלטות זני חיידקים המעוררים מצב דלקתי בגוף. במצב זה עולה הנטייה של תאי מערכת החיסון לתקוף את הגוף עצמו בשל יציאה מבקרה. הפרשה מוגברת של ליפופוליסכרידים ואנדוטוקסינים על ידי החיידקים מעוררי הדלקת, פוגעת בשלמות מחסום המעי, בעקבות זאת, חלה דליפה של חלבונים לזרם הדם המעוררת את תאי הדם הלבנים לתקוף. תאי הבקרה שאמורים לנטרל את החמרת הדלקת מושבתים מחד, ומאידך, תתי אוכלוסיות תאי דם לבנים שמזהות חלבונם עצמיים (למשל תאי Th17) מתרבות. הדלקת שמתחילה מקומית במעי משפיעה בסופו של תהליך על מערכת העצבים המרכזית.

במודלים של טרשת נפוצה בעכברים (EAE-Experimental Autoimmune Encephalomyelitis) הוכיחו כי שינוי בהרכב אוכלוסיית חיידקי המעי עורר את פרוץ ההתקפים וכי שימוש באנטיביוטיקה שיפר את המהלך (4).

כיום, מועצם המחקר בתחום זה בניסיון לבודד את אותם זני חיידקים המעוררים את התגובה האוטואימונית בעת התקפים, מתוך מטרה למגרם (שימוש באנטיביוטיקה?), בנוסף מחפשים דרכים להגביר את הייצוג של החיידקים המנטרלים את הדלקת על ידי שימוש בתוספי תזונה, פרוביוטיקה, השתלות צואה (בידוד צואה מאנשים בריאים) ובשיטות של הנדסה גנטית.

מלבד התזונה גם פעילות גופנית -אירובית חשובה ביותר לשליטה במחלה. במחקר בו בדקו חולים עם הסתמנות קלינית של אירוע דלקתי בודד, נמצא כי אלו שמיעטו בפעילות גופנית היו בעלי נטייה לפתח טרשת עם השנים בצורה מובהקת לעומת אלו שעסקו בפעילות גופנית על בסיס קבוע. מבין אלו שכבר אובחנו עם טרשת נפוצה, נמצא כי פעילות גופנית היטיבה עם המהלך והפחיתה את מספר ההתקפים (5).

ידוע כי פעילות גופנית משפרת את מצב הרוח, מגבירה הפרשת אנדורפינים ומפיגה לחץ נפשי. כמו כן, משפרת את הכושר האירובי, תורמת לניידות המוטורית ובעלת אפקט אנלגטי. מעבר לכך, הוכח כי קיימת גם השפעה מולקולרית שבאה לידי ביטוי בהגברת ייצור חומרים נוגדי חימצון בתאים, והשתקת מנגנוני דלקת (6).

בכלל האפשרויות לפעילות הגופנית יש לציין את התרגול ביוגה. הפעילות משלבת אימון גופני ורוחני ומקורה בחוכמה ההינדית. ישנן עדויות לכך שתרגול יוגה מעכב את התפתחות
מחלת הטרשת נפוצה, משפר תפקוד מוטורי, טווחי תנועה ושיווי המשקל. מפחית חרדה, משפר מצב רוח ותפקוד רגשי (7-9).

כיום- אין מספיק מחקרים קליניים מובנים (כפולי סמיות, פרוספקטיבים) המוכיחים חד משמעית את הקשר בין אורח החיים למהלך המחלה, אולם קיימות עדויות נסיבתיות מצטברות התומכות בקשר כזה.

אין ספק שהקפדה על אורח חיים בריא עשויה לסייע בהתמודדות עם המחלה, ומומלץ להקפיד על כך כבר בשלבים המוקדמים.