סיפורה של א.ג.

אי שם, רחוק, ברגע של אי שפיות זמנית לפני כמעט עשור היה לי צורך לחרוט על הגוף תובנה שגיליתי. אני רוצה לזכור תמיד. אמרתי. בכל דבר טוב יש רע ויותר מזה בכל דבר רע יש טוב. זה הכל עניין של בחירה בחיים. הכרזתי בגאווה כאילו גיליתי עולם ומלואו. תמימות של ילדה בטיול אחרי צבא שמוכנה לצאת לקראת העולם. והעולם בא.

תמיד הייתי בן אדם אופטימי, תמיד ניסיתי לראות את העולם דרך משקפיים ורודות. אך שום דבר לא מכין אותך לרגע שבו האדמה רועדת מתחת לרגלייך. היו בשנים האלו מגוון רעידות ואני לא מתיימרת לסכם, כי עוד יהיו. אך באותו יום לפני כשנה וחצי, כשישבתי עם אחי הקטן בתל השומר בעודו מחובר לאינפוזיה ויושב עם לחיים סמוקות מהטיפול, החזקתי את עצמי יותר מתמיד. חרא של קלפים קיבלת, אבל זה מה יש ועם זה ננצח. אמרתי. איך מקבלים את הידיעה שמישהו קרוב, אהוב, חולה במחלה נדירה ומפחידה כזאת. טרשת נפוצה. מחלה כל כך עמומה ונצחית. החוסר אונים הזה הוא קשה. עוד אין לו את הכלים להתמודד עם משקל כזה כבד. אמרתי. לו רק הייתי יכולה להתחלף אתו. חשבתי. מצחיק איך דברים מתגלגלים.

ואז האדמה רעדה שוב. רק שהפעם זה אני רעדתי והאדמה עמדה במקומה. כחודש לאחר מכן, מצאתי את עצמי שוכבת במחלקה הנוירולוגית ברמב"ם. כל מה שיכלתי לחשוב עליו זה שאין לי זמן לזה עכשיו. בשיאה של תקופת הלחץ, פרויקט גמר בלימודים, עבודה במשרד, וזוגיות כושלת אפילו לא היה לי זמן לשים לב שקשה לי ללכת, קשה לעלות במדרגות וכל צעד הוא כבד כמו לבנה שקשורה לרגל. זה לא יכול להיות. אמרתי לרופא. ברק לא פוגע באותו מקום פעמיים. אז זהו, שלפעמים הוא כן. הוא אמר. זכיתם בלוטו.

אנחנו נעשה חולצות. אמרתי לאחי הקטן בניסיון להצחיק את עצמי. קשה שלא לשקוע ברחמים עצמיים. פחד ממחר. פחד מהיום. הייתי בריאה כל חיי. פתאום חולה. זהו. חיה עם פצצה מתקתקת ומחכה להתקף הבא. הגוף שלי, שלקחתי אותו כמובן מאליו עד עכשיו, לא מקשיב לי. והלחץ. זה מלחיץ כשאומרים שלא משנה מה אסור לך להילחץ.

כשאתה מגיע לצומת דרכים כזו בחייך אתה חייב לבחור. ואז אתה ממשיך לבחור כל יום שעובר. הבחירה מחדש בסדר העדיפויות בחיים. מה חשוב. הבחירה על מה לשים את הדגש. אני יכולה להרגיש שאני נלחמת כל יום בגוף שלי, אבל אני בוחרת להרגיש שאני מנצחת כל יום מחדש. הבחירה באורך חיים רגוע, למרות כל הלחצים מבחוץ. הפריווילגיה לבחור לחיות בלחץ נתונה לאנשים בריאים, כאלו שיכולים להרשות לעצמם. הבחירה לחיות כמו שתמיד רציתי, רק בלי רגשות אשם. הצורך להוכיח משהו לעולם הופך להיות צל חיוור ביחס לצורך שלי להוכיח לעצמי שאני לא פחות חזקה עם הטרשת ואפילו יותר. הצורך הזה הוא שדוחף אותי קדימה.

השנה הזאת הייתה הקשה בחיי, הכואבת והארוכה ביותר. אך זו גם הייתה השנה המאושרת ביותר. לא כי מישהו החליט בשבילי. כי ככה בחרתי. השנה בה סיימתי את הלימודים, התחלתי את חיי המקצועיים. השנה בה מצאתי אהבה אמתית. כזאת שמקבלת אותי בדיוק כמו שאני. השנה בה אימצנו את ריצ'י (הכלב החתיך) ויצרנו בית. השנה בה למדתי להקשיב לגוף שלי ולדעת מתי הוא צריך תמיכה. ולדעת מתי אפשר למתוח את קצה גבול היכולת. השנה בה טיילתי, יצרתי, חוויתי וגם נחתי יותר מכל שנה אחרת. זאת הייתה השנה שלי. השנה בה למדתי לאהוב את עצמי באמת. ולא למרות הטרשת, אלא דווקא בזכותה.