מכללת ספיר

פאיה – סטודנטית שנה ג’

השנה יצא לי לעבוד עם אוכלוסייה ייחודית מאד, שהפתיעה אותי מבחינות רבות. ההפתעה הראשונית שלי הייתה מכך שבניגוד לסטריאוטיפים הקיימים, האנשים איתם נפגשתי היו מלאי כוחות ותובנות שלא פוגשים כל יום. כל התקופה הראשונה של השנה הייתי עסוקה בלהתפעל מהכוחות האלו. עם הזמן נוכחתי כי לעתים הרושם הראשוני, מקשה על זיהוי המורכבות של השלכות המחלה, וכי המחלה הזאת עלולה להיות מאד קשה. התחום המרכזי שבו מתקשים רוב האנשים שאני נפגשתי איתם היה הבדידות הנוראה שנגזרת עליך כתוצאה מהמחלה. יש משהו במחלה כל כך ארוכה וכל כך “מונוטונית” שמרחיק ממך את האנשים הקרובים, או שהחולה עצמו בוחר להתרחק מהקרובים אליו כדי לא להקשות עליהם. אין מה לומר, זוהי התמודדות יומיומית, הדורשת כוחות שלפעמים אני כבנאדם בריא לא יודעת מאיפה לשאוב אותם. המפגשים שלי איתם היו צבועים במידה רבה בהתעסקות הזו בבדידות ובניסיונות להבין כיצד להתמודד עימה או לצמצם אותה. עם זאת, כל אחד מהחולים מושפע בצורה אחרת מהמחלה והיה צריך לזהות אצל כל אחד גם את הנקודות הייחודיות שלו בתור אדם שעליהן אפשר לעבוד כנגד המחלה.  אינני יודעת לומר מה התובנות שאני לוקחת איתי. אולי הסיבה לכך היא שלפני שהם חולים הם בני אדם, כמוני וכמוך, ומכל אחד מהם לקחתי משהו ייחודי שלו כבנאדם. ייתכן כי עבור האנשים שמתעסקים ביום יום עם החולים זוהי תובנה חשובה, לדעת ולהבין כי החולה הוא קודם כל אדם, וכך הוא היה רוצה שיראו אותו.

מנגד, אני מביא מכתב תודה, של חולה, אשר טופלה על ידי עידית, סטודנטית שנה ג’, ממכללת ספיר, ונשלח אל האגודה לטרשת נפוצה.