היום הוא "המחר"

אסתי, פברואר 2002

ניסיתי, חשבתי והבנתי
רק אתמול מאד הרגשתי.
נפשי יצאה עם הרהורים
שיש להפנותם לאחרים. האור נצנץ ומהר חלף,
לא נשאר ולו כהרף.

באו חלומות קשים,
לא ברורים ופחות מובנים.
היום הגיע ואתו שיניתי,
את החלומות ששמרתי.
את הכאבים שפצעו מחשבות,
רצו להירפא מהר ובזהירות.

אזרתי אומץ והתחלתי לחפש,
את הנכון והטוב שמחר יש.
לא קל לסובב את השעון,
שבעצם עובד, תמיד הכי נכון.
התחיל לו להבהב אור יפה,
בו הבחנתי כי היה נאה.
יש משהו שמגיע ולא מאוחר,
גם אם נגמר האתמול, הנה המחר.
המחר מבשר לי את העתיד,
כדי להיאחז ולהרגיש הנה הידיד.
הכאבים לאט חולפים להם,
ובאים עמם האורות שבהם.

כי המחר הוא הבשורה הטובה,
עמה נמשיך הלאה באהבה.
כן, המחר הוא הטוב שלי,
המחר מאיר פנים בשבילי.
עם המחר אנסה להתמודד בטוב,
הוא ייתן לי עוד אומץ לאהוב.

יום המחר יפציע עם השמש החמה,
אחשוב ביום המחר, הנה יש הבנה.
החלון יפתח והרוח תחדור,
תבדר את שערי בהידור.
אז אחוש היטב את המחר,
הוא אשר יבוא עם שחר.


 

"חיוך"

אסתי, דצמבר 2002

היה חיוך על כל הפנים,
עם אושר וברק בלחיים.
העיניים הביעו בת חן,
והגוף ידע להגיב נכון.
חיוך של אושר, שמחה ובדיחות,
לימים היה טבוע בין הקירות.
חיוך של רגש אוהב,
לחבק, לנשק ובלי כאב.
לחייך היה בדיבור החברי,
אשר נתן לזולת להיות בהדרי.
גם עם דמעות בא החיוך,
כך נרפאתי מכל חיכוך.
חייכתי לכל כיוון ופנים באופק,
בתוכי המסר החושב לתת.
למסור מכל כולי את החיוך,
שהיה כל כך יפה ומכל הלב.
החיוך היה באופיי החם והטוב,
ממנו הבעתי את משאלותיי בתום.
חייכתי לאוהבים, לרגישים ולמבינים,
הם היו במחיצתי בין השברים.
שמרו על כל צעד וצעד שהיה בי,
ואני המשכתי בעזרתם לחייך כטוב לבי.
הנה שבר וענן קודרים נפלו,
על החיוך שרק שלי היה כולו.
החריבו את החיוך בלי להניד עפעף,
חתכו בחיוך כי רצו לעצור ביעף.
המירו לי את החיוך בבכי קר,
באובדן תחושת היופי והחן שהיה בדבר.
חיסלו בהינף יד ומבלי להבין,
מה יהיה והיכן יבוא החיוך שהיה תמיד כמו דין.
לא אהבו, לא שמעו, לא הקשיבו רק סרבו,
את החיוך מחקו, השמידו ולא ויתרו.
עצמו עיניים, אטמו אוזניים והרימו ידים,
כך שהחיוך נעלם ונמחק מיד בין הערביים.
גם אם חלפו להם כהרף הימים,
לא קיבל החיוך יד לעזרה שתבוא אולי בינתיים.
הכל נעלם, הכל נמוג והתאדה חזק,
חיוך שהיה מאד יפה ומקרין אושר, כלא היה נמק.
הם עשו את המעשה והרימו ראשם,
את החיוך זרקו לאחור מבלי לחשוב שזה נזקם.
הפרו כל כלל רענן וחשוב של החיוך מקסים,
שמסביב כולם רצו, אהבו ובו היו חשים.
המעשים של הרעים גרמו להמון דמעות,
של צער, כאב ועוד הרבה דאגות.
אי אפשר שוב לחזור לחיוך הנפלא,
שאצלי היה כדרך חיים ומאד בגוף טבוע.
רציתי להמשיך להיות עם חיוך נפלא,
אך פשוט באו לקחו אותו ושוב לא בא.