האנטומיה של התקווה

מאת – ג'נין ווסברג

מדוע חלק מהאנשים שומרים על תקווה לנוכח מחלות קשות, בעוד שאחרים אינם מצליחים לעשות זאת? האם יכולה תקווה לשנות למעשה את מהלך המחלה, ולעזור לחולים לנצחה?
חיפשתי תשובות בחייהם של כמה חולים יוצאי דופן שאותם הכרתי במהלך 15 השנים האחרונות. הם הובילו אותי אל מסע גילוי מנקודה שבה תקווה לא הייתה קיימת, אל מקום בו לא ניתן לאבדה. לאורך הדרך, למדתי את ההבדל בין תקווה אמיתית ותקוות שווא, היו גם מקרים שבהם חולים עמדו על זכותם לקוות לנוכח ספקנים רבים, הם נאחזו בתקווה גם כשאחרים לא יכלו לעשות זאת. אישה אחת, בעלת אמונה עמוקה, הראתה לי כי גם כאשר אין עוד כל תקווה לגוף, יש תמיד תקווה לנשמה. כל אדם שעימו נפגשתי עזר לי לראות ממד אחר של האנטומיה של התקווה.
תקווה היא אחד מהרגשות המרכזיים שלנו, אך לעיתים קרובות אנו אבודים כשאנו מתבקשים להגדיר אותה. רבים מאיתנו מבלבלים בין תקווה לאופטימיות, עמדה נפוצה לפיה "דברים יסתדרו לטובה".
אך תקווה שונה מאופטימיות. תקווה אינה עולה מכך שאומרים לנו "לחשוב באופן חיובי", או מכך ששמענו תחזית ורודה במיוחד. תקווה, להבדיל מאופטימיות, מושרשת במציאות הצרופה. אף שאין כל הגדרה אחידה לתקווה, מצאתי אחת, שכפי הנראה מצליחה לתפוש את מה שאתם לימדתם אותי:-
"תקווה היא תחושת ההתרוממות שאותה אנו חווים כשאנו רואים – בעיני רוחנו – נתיב לעתיד טוב יותר. תקווה מכירה במכשולים המשמעותיים ובנפילות העמוקות לאורך הדרך. תקווה אמיתית אינה נובעת מאשליה"…
מתוך ראייה ברורה זו, התקווה נותנת לנו את האומץ להתעמת עם נסיבות חיינו ואת היכולת להתגבר עליהן. עבור חלק מהאנשים שהכרתי, תקווה, תקוות אמת, נתגלתה כלא פחות חשובה מהתרופות שנרשמו להם או מכל הליך שהרופאים ביצעו.
הרופאים מחפשים בסיפורי החיים של החולים כדי למצוא רמזים. רקע משפחתי, ניסיון במקום העבודה, נסיעות, הרגלים אישיים, ויחסים – כולם מספקים רמזים לפתרון התעלומה הקלינית. ההיסטוריה המשפחתית מספקת מידע בנוגע לגנים העוברים בתורשה וכיצד הם משפיעים על סיכוייהם של האנשים ללקות בהפרעה זו או אחרת. מקום העבודה מספק חשיפה אפשרית לכימיקלים מסרטנים או למתכות רעילות. נסיעות יכולות להביא אנשים לכדי מגע עם חיידקים גורמי מחלות מסתוריים, המאכלסים אזורים נידחים של העולם. הרגלים כדוגמת עישון ושתייה עלולים לקדם פתולוגיות. ויחסים עוזרים לגלות מחלות מין כגון עגבת, איידס וזיבה.
פתרון של מקרה מסובך וזיהוי הטיפול הטוב ביותר אכן מהווים תרגיל אינטלקטואלי מרגש. אך הרקע והסיפורים של חיי החולים מספקים לכולנו גם את ההזדמנות לחקור תעלומה אחרת:

כיצד תקווה וייאוש, חוברים יחדיו למשוואת הריפוי

קיימת ספרות פופולארית נרחבת הטוענת כי רגשות חיוביים משפיעים על הגוף בעת חולי ובעת בריאות. חלק גדול ממנה מעורפל, לא מבוסס, לא יותר מתקוות של הלב. ספרים אלה מתארים את התקווה כשרביט קסמים באגדה, אשר כשלעצמו, יבריא את החולה באורח פלא.
אך כאנשים רציונאליים אנו נמלטים מטענות האגדה לגבי התקווה. כאדם הנפגש עם אנשים שחלו, אני יוצאת במסע אישי יום יום לגלות אם התחושה הממריצה של התקווה, היכולה למעשה לתרום להחלמה.

והשאלה היא האם ישנה ביולוגיה ממשית של תקווה? ועד אנה היא מגיעה? ומה הן מגבלותיה?

חוקרים גילו כי שינוי בהלך הרוח יכול לשנות כימיה עצבית.
אמונה וציפייה – מרכיבי המפתח של תקווה – יכולות לחסום כאב על ידי שחרור האנדורפינים של המוח, ולחקות במידת מה את ההשפעה של מורפין. במקרים מסוימים, תקווה יכולה להיות בעלת השפעות חשובות על תהליכים פיזיולוגיים בסיסיים כגון נשימה, מחזור הדם, ותפקוד מוטורי.
במהלכה של מחלה, אם כן, ניתן להתייחס לתקווה כבעלת אפקט דומינו, תגובת שרשרת – שבה כל חוליה מגבירה את הסיכוי לשיפור. ואין ספק-תקווה- משנה אותנו באופן יסודי ברוחנו ובגופינו.

גישה מלאת תקווה אפשרית אף בזמנים קשים. יכולה זו להיות – תפילה / משאלה / בקשה – לשינוי בלתי צפוי במהלך מחלה. גם כאשר המצב קשה מנשוא, אנו יכולים למצוא לפעמים רגע להזכיר לעצמנו ולאחרים שפשוט איננו יודעים, שאולי תבוא הקלה בדרך זו או אחרת. התקווה עשויה להיות קשורה לחיי אהובינו המקיפים אותנו: לאופן שבו הם חיים ואוהבים. היא אף עשויה להיות מופנית אל האופן שבו נחייה את חיינו מעתה, וננסה למצוא את הזמן לשאת תפילה / משאלה / בקשה ליום של מעט כאב ועייפות, לביקור נכסף של אדם יקר, לרגע של שלווה.

כל עוד יש חיים – ישנה תקווה.
בכל יום אני מחפשת תקווה, עבור האנשים עימם אני נפגשת,
עבור האנשים האהובים עלי, ועבור עצמי.
זהו חיפוש מתמשך שאינו מסתיים לעולם.