קבוצת צעירים חיפה
סיכום שנת פעילות 2017

צביה טורקניץ, עו”ס

בקבוצה משתתפים חברים בגילאים 23-40

הקבוצה הינה קבוצה מאד מגובשת שעברה דרך ארוכה יחד (גם בהנחיית מנחים קודמים).

חברי הקבוצה קשורים מאד אחד לשני ולעיתים אף נפגשים יחד בין הפגישות החודשיות של הקבוצה.
קבוצת הווטס אפ שלהם – שאותה כינו “הקבוצה האופטימית” – מאד פעילה במהלך כל החודש כמעט על בסיס יומי. הם מתייעצים בה אחד עם השני, חולקים חוויות ואף מצוקות או התלבטויות.
העזרה ההדדית, התמיכה והאמפטיה מאפיינים את קבוצת הצעירים. הם רואים בקבוצתם קבוצת תמיכה, אך גם קבוצה חברית של אנשים קרובים שאיכפת להם מאד אחד מהשני.

חברי הקבוצה המציאו לעצמם ביטוי שהם חוזרים עלו שוב ושוב במפגשים. הם אומרים – “אצלנו בקבוצה מדברים טרשת”.

כלומר: מבחינתם “לדבר טרשת” זוהי שפה של החולים. ואילו אדם שאינו חולה “לא מבין את שפת הטרשת”, כלומר: את משמעות המילים והחוויות שהם חולקים. בקבוצה – מכיוון שכולם “מדברים טרשת” – כולם מבינים היטב אחד את השני ויכולים להבין את הקשיים, הלבטים, המצוקות ואף את רגעי תחושת ההישג בהתגברות על הקשיים הללו.

אחד הנושאים שחזר שוב ושוב במהלך השנה היה נושא ההקשבה לצרכי הגוף. כלומר: למצוא את האיזון הנכון בין הרצון לאמן את הגוף ולתרגל אותו כדי לשמר תפקודים קיימים ולשכלל אותם לבין הצורך החשוב לא פחות לא לאמץ מדי את הגוף ולהזיק לו.

חברי הקבוצה הצעירים נחושים לשמור תפקודים עד כמה שאפשר ולמנוע הידרדרות גופנית ככל שזה תלוי בהם – אך לעיתים הם מספרים כי אינם יודעים מתי להרפות ומתי לאפשר לגוף לנוח ולעצור.

הם מספרים על “המבקר הפנימי” הנמצא בכל אחד שיוצר בהם רגשי אשם “שלא עשיתי מספיק” ולעתים דוחף אותם לעשייה מעבר לכוחותיהם. חברי הקבוצה דיברו גם על רגש האשמה – “האם אני אשם בהיווצרות המחלה שלי? אולי משהו בהתנהלות שלי בעבר גרם להתפרצות המחלה?” דיברנו הרבה על ההשלכות השליליות של רגש האשמה על ההתנהלות מול המחלה.

הזכרנו שיש את ה doing שזה “לעשות ולפעול” ויש את ה being שזה פשוט לדעת “להיות” – לעשות מה שאפשר בזמן נתון ולהקשיב לגוף.

לחלק מחברי הקבוצה יש ילדים קטנים ונושא הצגת המחלה בפני הילדים הוא נושא חשוב בקבוצה.
אחד מחברי הקבוצה סיפר על התייעצותו עם פסיכולוג בהקשר לכך שיעץ לו לכנות את המחלה בשמה המפורש ולומר לילד “יש לי טרשת נפוצה” ולהסביר לו ש”בשל המחלה קשה לאבא ללכת ולפעמים הוא נופל וצריך עזרה “.

הפסיכולוג יעץ לא להיכנס לפרטים מיותרים ולהסברים מורכבים, אך מצד שני לומר בצורה כנה ופשוטה ובדרך הכי טבעית את האינפורמציה כדי שהילד יבין אותה בהתאם לגילו ולא ייפתח דמיונות שעלולים להפחיד אותו או לעורר בו אשמה, למשל:

“אבא נפל בגללי” או “אם הייתי שומר על אבא הוא לא היה נופל”.

אינפורמציה זו שהועלתה בקבוצה הינה חשובה מאד לא רק לחברי הקבוצה שכבר יש להם ילדים, אלא גם לאלו שרק התחתנו ומעוניינים להיות הורים.

הקבוצה גם דנה הרבה באומץ של כל אחד מהחברים להודות בנכות קודם כל מול עצמו ושנית גם מול החברה שמסביב ולשחרר את הבושה וההסתרה.

דיברנו הרבה במהלך השנה על כך שבעקבות ההכרה במחלה ובמגבלותיה – החולה מול עצמי ומול החברה משתחרת אנרגיה להתמודדות במחלה ולהעצמה אישית.

ולאור כך המוטו בקבוצה היה ונשאר – “מה אני יכול לעשות למרות ועל אף המחלה” וכיצד ליצור חיים כמה שיותר מלאים ומספקים אל מול המגבלות שהמחלה מציבה.

אני מלאת גאווה בחברי הקבוצה על כוחות החיים שלהם ועל שאיפתם לחיות חיים כמה שיותר מלאים – שני מרכיבים שהינם בולטים מאד בקבוצה מלאת העוצמה הזו !