סיפור אישי

חנה

נעים להכיר. שמי חנה, בת 65, רעיה, אם לשני בנים ובת, וסבתא ל-9 נכדים מקסימים. מאותגרת (ואני בכוונה משתמשת במילה זו) בטרשת הנפוצה כבר מעל 35 שנה.

לפני היציאה לגמלאות עבדתי כמורה למתמטיקה בחטיבות הביניים במשך כ-40 שנה, ובמקביל לאהבה זו המשכתי עם אהבתי השנייה לאחר היציאה לפנסיה, וזו אומנות הציור. לעיתים, ציוריי משתתפים בתערוכות ובמיצגים שונים, אך בעיקר אני מציירת לנפש. פשוט מעמידה את כן הציור בגינה שבביתי ומפליגה אל עולם הדמיון, הצבעים והסיפור. לדעתי זו הרגשה נפלאה לראות את התוצאה הסופית של ערבוביית הצבעים מפיחה חיים ומספרת את הסיפור, על כל גוונו. בנוסף, אני אוהבת לטייל בארצנו הקטנה והיפהפייה, לשמור על אורח חיים בריא הכולל ספורט, תזונה נבונה ואופטימיות, וכמובן ליהנות מחוויות בחיק משפחתי.

אבחנתי בטרשת הנפוצה לאחר לידתי השנייה. הופיעו סימנים של כאבי ראש ותחושת נימול בידיים שבאו והלכו, ואני שייכתי אותם לעייפות שלאחר לידה. משגברו, פניתי לרופאת הנשים שלי אשר ייעצה לי לראות נוירולוג… לא אלאה אתכם בהשתלשלות הדברים, אך כפי שציינתי, אני מאותגרת עם הטרשת כבר מעל 35 שנה. לפעמים יש ימים פחות מוצלחים, זה נכון. לפעמים העייפות גוברת, לפעמים פשוט אין מצב רוח ולעיתים שניהם, אך אני משתדלת לחיות כל יום במקסימום האפשרי לכוחותיי ולמצב רוחי, ולהפיק ממנו את המיטב. בזה עוזרת לי האופטימיות שיש לי באישיותי, אך גם שפיתחתי והעצמתי עם השנים, לאחר האבחנה, כי אני מאמינה שאופטימיות וחשיבה חיובית מאוד חשובות להמשך התפקוד הנפשי והפיזי, ותורמות להיגד "ההצגה חייבת להימשך"… ויחד עם זאת, אני מקפידה על שגרת ההזרקות שלי.

מצבי "טוב ושמור" (כך אומר הרופא) וגם אני מרגישה כך. "שמורה ומאותגרת"… ומקווה כי אמשיך להרגיש כך עוד הרבה שנים טובות ויפות. אסיים באיחולי כוחות בהתמודדות באתגר הטרשת לכל הקוראים, וכמובן בריאות. ובקשה קטנה- אנא תחייכו. חיוך הוא קו עקום שמיישר הרבה דברים (: