סיפורו האישי של ש’
להתמודד עם הטרשת – סיפורו של ש’
שלום, שמי ש’ ואני בסוף יולי אחגוג 30, אני נשוי ויש לי 2 ילדים מקסימים, למדתי כלכלה באוניברסיטה והיום אני עובד בבנק. תמיד הייתי בחור ספורטיבי, לוחם בצבא, ושום דבר לא הכין אותי למה שצופן לי העתיד, את הטרשת קיבלתי לפני 4 שנים בקיץ 2009, כשבאחת הפעמים שיצאתי לריצה, הרגשתי בסוף הריצה שאני “סוחב” רגל, לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות בתקווה שזה יעבור. זה אכן עבר ולא הרגשתי זאת ביום יום, אך כאשר שוב הייתי מתאמץ זה היה מופיע שוב. עם הזמן המצב החמיר והתחיל להפריע לי גם ביום יום, בהליכה רגילה “סחבתי” רגל.
פניתי לרופא המשפחה שהפנה אותי לנוירולוג בהדסה. חשבתי שאחרי שהוא יבדוק אותי הוא יתן לי מרשם לכדורים שיעזרו לרגל לחזור לקדמותה ובזה יגמר הסיפור. לתדהמתי, הוא הפנה אותי לאשפוז של שבוע שבמהלכו קיבלתי סטרואידים דרך הווריד, עשיתי MRI ודיקור מותני, ועוד כמה בדיקות שלאחריהן אובחנתי כחולה בטרשת נפוצה. כמובן שבזמנו זה לא אמר לי כלום ולא היה לי מושג מה זה אומר, ובמיוחד שלא הרגשתי שונה מאחרים ויכולתי לעשות הכל כרגיל. חזרתי לעבודה באבטחה , וגם באימונים הסתדרתי ובקושי ראו עלי את המחלה. כל התקופה שלאחר האשפוז טופלתי ברביף, זריקות- 3 פעמים בשבוע, עם כל התופעות לוואי המוכרות; כאבי ראש וסחרחורות, שאליהם אף פעם אי אפשר להתרגל, ולפעמים ההרגשה נסבלת ולפעמים בלתי נסבלת.
לאחר שנתיים לערך קיבלתי את ההתקף הראשון: פתאום מרחקים קצרים נראו לי קשים להליכה, והתפקוד הכללי ירד, הרגשתי חסר אונים, שהדברים הפשוטים של שגרת היומיום נראים לי קשים ומסובכים. לאחר התייעצות עם הנוירולוגית שמטפלת בי בהדסה, קיבלתי שוב סטרואידים דרך הווריד, הפעם באשפוז יום למזלי, כך שלא היה צורך להישאר בבית החולים; ולאחר האשפוז הנוירולוגית החליטה להגדיל לי את המינון של הרביף מ- 22 ל- 44. כמובן שהשינוי הקשה עלי עוד יותר ולא הסתדרתי איתו. הפסקתי עם הרביף וקיבלתי המלצה לטיפול בגילניה, אך עד שהתחלתי את הטיפול היה לי עוד “התקף”, ואני מאוד מקווה שהוא האחרון לתקופה הקרובה!
בחצי שנה האחרונה אני מטופל בגילניה. הגילניה הוא כדור שצריך ליטול פעם אחת ביום ואני לא חש בשום תופעות לוואי, או בשינוי כלשהו. ללא ספק מקל עלי את החיים. סה”כ אני מרגיש טוב ביומיום עם ירידות ועליות במשך הזמן, ולפעמים גם השינויים במשך היום, כאשר בתחילת היום אני יותר נמרץ ורענן וככל שעובר היום העייפות מתגברת .
עם הזמן למדתי להשתמש בתבונה באנרגיה ובכוחות שלי ולהשתמש בהם לדברים החשובים, ויש מקרים שאפשר קצת לוותר ושאפשר להיעזר באנשים מסביב. ניסיתי הרבה דברים לשיפור התפקוד שנפגע כתוצאה מהטרשת, שינוי תזונה, כדורים להקלת העייפות, הידרותרפיה, שיאצו, ומכשיר שאמור לעזור ללכת, חלקם עזרו יותר וחלקם פחות, אבל תמיד אמשיך לבדוק כל דבר שיכול לשפר לי את איכות החיים. בכל התקופה של הטרשת הייתי פעמיים בחו”ל, כמובן שעם החשש של איך יהיה, והאם אני אסתדר עם כל ההליכות והמרחקים בחו”ל, אבל אחרי שאתה לומד את הגוף שלך, ונותן לו את המנוחה שהוא צריך, אפשר להסתדר עם המרחקים, כמובן שזה בזמן שמרגישים טוב.
לסיכום אני לא מרגיש שאני בן אדם חולה במשהו אלא שיש לי בעיה מסוימת, ושאני צריך להתרגל לחיות איתה וכך צריך להתייחס לטרשת, אני גם לומד להעריך את הדברים הקטנים של החיים, מה שמובן מאליו אצל כל האנשים..
אני רוצה להודות לאשתי המדהימה שעוברת אתי את כל הרגעים הקשים, והעזרה שהיא נותנת לי גם עזרה פיזית ולא פחות חשוב עזרה נפשית, נמצאת אתי בכל הבדיקות ותמיד תומכת..
