“רק על עצמי לספר ידעתי, רחב עולמי ומגוון”

סיפור “טרשת הנפוצה” שלי התחיל בשנת 2011. יום בהיר אחד התעוררתי ולא יכולתי לראות בעין אחת. כמובן שרצתי לרופא עיניים שבדק וקבע שבעיניים הכול תקין, אם כי בדיקת שדה הראיה הייתה גרועה ביותר. רופא העיניים התייעץ עם עמית נוירולוג שהמליץ לשלוח אותי ל-.MRI
בדיעבד, לאחר שאבחנו אצלי טרשת נפוצה, אני יודעת כי התופעות התחילו הרבה קודם. אך אז לא ידעתי לקרוא לילד בשמו. נזכרתי כי כשלמדתי באוניברסיטה משהו השתבש לי ביכולת לזכור, חשבתי שעולמי חרב עלי, איך אסיים את הלימודים. אך לא התייאשתי ומצאתי לי דרכים חדשות ללמד את עצמי, וכך סיימתי את הלימודים.
כיום אני עובדת, מנהלת חיי משפחה, חיי חברה וגם עוסקת בספורט כפי שעשיתי כל חיי. למרות העיסוק שלי בספורט שרירי נחלשו וכואבים בזמן פעולה, אך אני לא מוותרת. אני יודעת כי אם לא אפעיל את שרירי-התנועה תעלם, וזאת כיוון שאני טיפוס אופטימי במהותי. בנוסף, אני גם יוצרת, מנגנת ואף פעילה מאוד בקהילה.
ולמרות כל זאת קשה להתמודד עם כל מיני בעיות הנוחתות עליך ביום בהיר אחד. עם הזמן הגעתי למסקנה שמחלות לא תמיד אמורות לגרום לנו ליפול, אלא יש לנצל זאת כדי למנף אותנו למעלה, וכך התחלתי לנהוג. נתתי ביטוי ליצירתיות שבי, הלכתי ללמוד איך לעשות לעצמי “היפנוזה” כדי לעזור למכאוביי, ועיסוי שרירים כדי להקל על הכאב (לא מתביישת לבקשת מבני משפחתי וחברי הקרובים לעסות לי את זרועות הידיים הכואבות).
כיוון שאני יצירתית החלטתי ללמוד בחוג לציורים בשמן, כתרפיה לידיים. בהתחלה מאד התעצבנתי על עצמי, כיוון שהמכחול כמו שקיבל הוראה “לא מאושרת על ידי” לעזוב את כף ידי, וכל הזמן היה נופל לי. בזמן החוג יצא לי להתנסות פעם אחת במריחות עם שפכטל ומאד נהניתי. השפכטל יושב לאורך כף היד ולא מצריך שימוש רק באצבעות. כך התחלתי לצייר רק בשפכטל, דבר שגורם לי אושר רב. כיום אני מציירת כבר שנה שניה, אנשים שראו/רואים את הציורים שלי אומרים לי שאני צריכה להציג את הציורים שלי בתערוכה, ואף רוצים לרכוש ציורים שלי. עבורי זהו ניצחון אישי גדול על חוסר התחושה שיש לי בידיים.
בקיצור, למדתי ואני ממשיכה ללמוד איך להתמודד עם כל המגבלות, באמצעות חשיבה יצירתית ואלטרנטיבית. יש לעקוף את הבעיה ומממשת את נוסח השירים: “אני חיה לי מיום למיום” – עם הזריקות של ‘יום כן יום לא’, שהן נדבך קשה בפני עצמו, אך בלתי נפרד מההתמודדות עם הטרשת. ו- “תעשי רק מה שאת אוהבת”- יוצרת ע”י ציור. ו- ” כמה ארוכה הדרך אני נופל וקם נופל וקם…” – הדרך שאני למדתי ועדין לומדת להתמודד עם בעיותיי, וכך אני עושה.
שמחת החיים שלי יוצאת החוצה דרך הציור, הציוריים שלי מאוד צבעוניים ומשמחים, ואני מקווה שישמחו גם אתכם.

רחל – מטופלת בבטאפרון – באייר