קרן מגור – הריצה שניצחה את המחלה

יום אחד, לפני שלוש שנים בצאתי מהמשרד, בלי שום סימנים מוקדמים, נרדמה לי היד. זה היה בערב ל”ג בעומר, לא ייחסתי לכך חשיבות גדולה ובערב אף לקחתי את ילדיי למדורה. הקטן על הכתפיים והגדולה על-ידי. חשבתי שיעבור, אלא שבמהלך השבת היד המשיכה להיות רדומה ותחושות של נימול התחילו להתפשט ברגליים. אבל כשמגיע יום ראשון וצריך להתקיים דיון חשוב בבית המשפט, למי יש זמן לחשוב על זה? לבשתי את החליפה השחורה, נעלתי את נעלי העקב נפרדתי מבעלי וילדיי ויצאתי לעבודה.

אולי משום שהדיון נדחה, אולי בגלל שחברה הפצירה בי, החלטתי לגשת לנוירולוגית, ששלחה אותי מיידית למיון באיכילוב. שם החליטו לאשפז אותי. התקשרתי לאמא שלי, הודעתי לה על האשפוז וביקשתי שתאסוף את הילדים מהגן. אמא שלי איננה רופאה, אבל בדיעבד מתברר שהחושים שלה כאמא היו נכונים. היא אמרה לי “you have M.S.”.

לא היתה ברירה: ויתרתי על החלום

במשך יומיים עברתי רצף של בדיקות, במהלכם המשכתי לנסות לתפקד, אפילו לעבוד, למרות ההתדרדרות עד שהבשורה נחתה עליי. הייתי בת 32, נשואה ואם לשני ילדים קטנים ומדהימים, אשת קריירה עם יעדים ברורים, וזה היה רגע קשה מאוד. האבחנה הייתה חד משמעית: חליתי בטרשת נפוצה.

בבית החולים המצב הידרדר במהירות, ההליכה נעשתה קשה, הייתה לי חולשה איומה, הייתי חסרת תחושה, חסרת יציבות, וסבלתי מכאבים בלתי נסבלים, שנמשכו לאורך כל שעות היממה. גם הטיפולים היו קשים, אבל בזכות התמיכה והאהבה הענקית שקיבלתי מהמשפחה והחברים, הצלחתי לשרוד, להתמודד, להתמסר לתהליך השיקום. לאחר כחודשיים של אשפוז ושיקום, בהם למדתי ללכת מחדש, חזרתי הביתה והמשכתי בשגרה של טיפולים. אלה כללו זריקות שהייתי צריכה להזריק לעצמי מדי יום. עשיתי זאת לאחר שהשכבתי את הילדים לישון, כי לא רציתי לחשוף אותם לסבל שלי. כל אותו זמן המשכתי לעבוד, ככל שניתן. למזלי, זכיתי לתמיכה ענקית מהבוס שלי, שניסה למצוא כל דרך להמשיך ולאפשר לי לעבוד במקביל להתקפים ולטיפולים. המרכז לטרשת נפוצה בתל-השומר, בראשותה של פרופסור ענת אחירון, היה לביתי השני. אבל המחלה לא איפשרה לי להמשיך את חיי. כעבור שנה, שבמהלכה עברתי מספר התקפים לא קלים, הצרכים הטיפוליים והצוות הרפואי הכתיבו את ההחלטה להפסיק לעבוד.

לעולם לא אשכח את הפעם האחרונה שבה יצאתי מהמשרד. זה היה שבר גדול, אבל לא נותרה לי ברירה אלא לקבל החלטה יחד עם הצוות הרפואי להפסיק לעבוד. מאוד אהבתי את עבודתי, הצלחתי בה, נחשבתי לעו”ד בכירה, שמטפלת בתיקים משמעותיים, מאלה שקוראים עליהם בעיתון. חלמתי להמשיך ולהתקדם. המחלה הארורה גרמה לי, הבלתי מנוצחת, להניח לכל זה. נאלצתי לוותר על החלום שטיפחתי במשך שנים – להיות שותפה במשרד עורכי דין. נפרדתי מהטיפול בתיקים מרתקים ומרכזיים ויצאתי לעולם אחר, של טיפולים, כאבים והתמודדות עם הלא נודע.

המטרה: להתעורר בבוקר עם חיוך

לקח לי כשנה להבין שצריך לסגור פרק אחד בחיי ולהתחיל פרק אחר, שלא ברור לאן הוא יוביל; שהדבר הנורא במחלה הוא חוסר הוודאות. למרות שאפילו לא היה ברור לי איך אתעורר בבוקר, היה לי ברור כבר מההתחלה שעלי להתעורר עם חיוך. הבנתי שמהמחלה הזו אי אפשר לצאת, והתרכזתי במחשבה העיקרית: איך מתמודדים עם זה, איך ממלאים את החלל העצום שנוצר, מה עושים איתו? ככל שהמשיכו ההתקפים והטיפולים הקשיים, הבנתי שאני חייבת לכבוש יעד חדש. היתה לי דרך אחת, מסלול אחד, העבודה והמשפחה היו הדבר המרכזי בחיי. כאמא, כאשה, כרעייה, כבת, כנכדה, כחברה, הייתי חייבת למצוא יעד חדש לכבוש. שאם הסופרוומן שבי נאלצה להרים ידיים, אני יכולה לשנות את התחושה.

החלטתי ללמוד לרוץ, סוג של התרסה למחלה שמשתקת אותי, והאימון הגופני הפך לתכנית השיקום שלי. הריצה הפכה ליעד החדש, שהחליף את היעד המקצועי, את הקריירה שנגדעה; האימון הפך להיות תכנית השיקום שלי. לאט לאט, בעזרת פרופ’ אחירון והצוות הרפואי, וביחד עם ידיד המשפחה ומאמן הטריאטלון יורם לבב, שנענה לבקשתי, בנינו תכנית אימונים והתחלנו יד ביד להזיז רגל אחר רגל. אחרי כמה שבועות סיימתי את הק”מ הראשון. זו הייתה תחושה עילאית. לקחתי שיעורי שחייה והתחלתי לרכב על אופניים. זהו מסלול יומיומי קשה מהול בכאבים. כל זמן הריצה את חושבת רק איך להרים את רגל שמאל ולא ליפול. בזמן התקף, נאלצתי להפסיק ולהתחיל הכל מחדש.

הצלחתי לחצות את קו הסיום

לפני שנה השתתפתי, לראשונה, בטריאתלון הנשים הרצליה ע”ש תמר דבוסקין. זה היה מסע מפרך, אבל הייתי מוכנה לכל מאמץ וסבל, כדי לחצות את קו הסיום. ילדיי הצטרפו אלי בסוף המירוץ ונתנו לי כוחות אדירים. הצלחתי לסיים את המסלול, כשמשפחתי לצידי, וזה היה רגע כל כך מרגש. בחודש שעבר הגשמתי יעד נוסף, מירוץ רעננה, 10 ק”מ. פיזית, זה היה קשה: החום, הנימולים, חוסר התחושה, העליות והרגל שבקושי סוחבת. רגע הסיום היה רגע של התעלות רוחנית. עכשיו אני מתכוננת פעם נוספת לטריאתלון הנשים הרצליה ע”ש תמר דבוסקין, שיערך בחודש יוני. כמו לקראת כל תחרות, אני מתפללת ומקווה שלא יגיע פתאום התקף, שימנע ממני לקחת חלק בהגשמת חלום נוסף.

ומה הלאה? אני מתכננת להמשיך ולכבוש יעדים נוספים, לחבק את ילדיי, בעלי הנפלא, משפחתי וחבריי. לקוות שיום אחד תהיה גם למחלה הארורה הזו תרופה.טריאתלון הנשים הרצליה ה- 20 ע”ש תמר דבוסקין ז”ל יוצא לדרך, תחת הסיסמה “כל אחת מנצחת”. הטריאתלון יתקיים בשבת, 1 ביוני, 2013 בטיילת הרצוג (חוף הנכים), הרצליה. בטריאתלון משתתפות למעלה מ- 1,000 נשים צעירות ומבוגרות, ילדות, נערות, בנות הגיל ה- 3 בריאות ונכות, מהארץ ומהעולם. הוא מהווה עדות להעצמתן וליכולתן של נשים להתמודד עם כל אתגר ולשיפור יכולות גופניות, תוך כדי הנאה מרבית.

תמר דבוסקין, על שמה קרויה התחרות, השתתפה בתחרויות מאז טריאתלון הנשים הראשון. היא נהרגה בגיל 21 במהלך אימון אופניים בתאונת פגע וברח. לאחר מותה הפך טריאתלון הנשים פרויקט הנצחה, לזכרה.

העמותה להעצמת נשים בספורט מארגנת את התחרות, בשיתוף עיריית הרצליה, החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה, חברת נייקי וספונסרים אחרים.

לפרטים והרשמה: טריאתלון נשים הרצליה 21