הסיפור האישי של מיטל

שמי מיטל, אני בת 32, מדריכה בחדר כושר חוגים של אירובי ועיצוב, אורח החיים הספורטיבי והאינטנסיבי שלי אינו מסגיר את העובדה שלפני שנה פרופ’ מילר אבחן שיש לי טרשת נפוצה. ההתקף הראשון הופיע לפני כשנה וחצי, כאשר לפתע הרגשתי שכל הצד השמאלי של הפנים שלי נרדם. זה לא היה נעים אבל גם לא נורא, לא פגע בדיבור שלי או הגביל אותי, המשכתי בשגרת הפעילות הקבועה שלי ופניתי לבירור אצל נוירולוג. הרופא הסביר לי שאני צריכה לעבור בדיקת MRI כדי לאתר את המקור לבעיה. אחרי הבדיקה הראשונה עלה חשש שיש לי גידול בראש. לאחר ששללו את האפשרות הזאת, כל אבחנה אחרת נראתה לי קטנה ולא מאיימת. במשך כחצי שנה עשיתי מעקב MRI, תמונת המצב התבהרה לנוירולוג והוא המליץ לי להתחיל בטיפול קופקסון.

לשמחתי, הגישה שלי הוכיחה את עצמה עד היום כנכונה ובריאה בשבילי. אני עובדת 6 ימים בשבוע, מלמדת כל יום 4 שעות לפחות ובנוסף מתאמנת בעצמי בחדר כושר ובחוגים. הזריקה היומית בערב הפכה להרגל אוטומטי ושגרתי, ממש כמו לצחצח שיניים. הטרשת לא מפריעה לי לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה וכמו שאני אוהבת. רק לאחרונה חזרתי מטיול מקסים בנפאל, ההתייחסות שלי למחלה כאל משהו זניח מאפשרת לי לחיות חיים רגילים ולהתעמק בדברים החשובים לי באמת.

במסגרת עבודתי אני מאמנת אימונים אישיים בחורה שמתמודדת גם היא עם טרשת. יש לי רגישות והבנה לצרכים שלה ולקשיים שלה ובנוסף לידע המקצועי גם ניסיון אישי מהתמודדות זהה. כך למשל כשסבלה מנימלול באצבעות הרגליים ידעתי אילו תרגילים להתאים לה והיכן צריך לאתגר אותה. מנסיוני המקצועי אני יודעת היטב שפעילות גופנית תורמת ומיטיבה עם כולם, מנסיוני האישי אני יכולה להעיד שחולי טרשת יכולים להפיק ממנה ערך מוסף בהתמודדות עם תחושת העייפות האפיינית למחלה. הספורט מעורר גוף ונפש, ממריץ וטוען באנרגיות חיוביות, אני מזמינה את כולם להתאמן ולהווכח בעצמם.