סיפורה האישי של לירון קדוש
לירון קדוש – ראיון לעלון האגודה
“המתנה שקיבלתי ליום הולדתי ה-18 הייתה ההודעה שאני חולה בטרשת נפוצה”
שנתיים עברו מההתקף הראשון עד שאובחן לירון קדוש כחולה. ככה זה כשאתה נער צעיר וספורטאי מצטיין, מאמין שהכל יסתדר מאליו ושהצליעה היא אפיזודה חולפת
לירון קדוש היה רק בן 16 כשחווה, את מה שהוא יודע היום, כהתקף הראשון שלו. “הייתי שחקן כדורסל מחונן, תלמיד משקיען וצפו לי גדולות. ייתכן שהלחץ שהייתי נתון בו בגלל הפרפקציוניזם שלי היה הזרז להתפרצות המחלה, כל שנדרש היה מחלת שפעת כדי שאתמוטט”. לירון התעורר בוקר אחד וחש כבדות ברגליים, סחרחורת וראייתו הייתה מעורפלת. הוא ייחס את התחושות המוזרות לתזונה לא נכונה או אולי להתייבשות ואחרי זמן מה הוא שוב חש בטוב. מספר ימים לאחר מכן חבריו הזמינו אותו להצטרף אליהם למשחק כדורסל. “הלכתי איתם למגרש אבל בקושי הצלחתי לזוז. חזרתי הביתה בקושי רב ולמחרת קמתי כשחצי גוף משותק. מצאתי את עצמי במיטה, צוחק לעצמי ופוקד על האצבעות שלי לזוז. הן לא זזו. לא הבנתי בכלל מה קורה לי, אבל גם אני וגם הוריי שייכנו את זה לפציעת ספורט שהייתה לי כמה שבועות קודם”.
ושוב הכל עבר ולירון חשב לתומו שזה מאחוריו. עברה כמעט שנה עד שחווה התקף שני. “זה קרה ביום בו הייתי צריך להיבחן למתכונת בתולדות האומנות, בקושי הצלחתי ללכת ולעלות לכיתה נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית. מנהל בית הספר, מאיר כהן, מי שלימים היה ראש עיריית דימונה והיום שר הרווחה, נענה לבקשתי להוריד את כל הכיתה קומה כדי שאוכל להיבחן, אבל גם הציע לי לפנות אותי לברור רפואי בבית החולים. אני סירבתי, ובדיעבד ייתכן שטעיתי כי אולי ההידרדרות במצבי הייתה נמנעת”. במשך שבועות חווה לירון תחושות מוזרות בגופו, הוא צלע והרגיש חולשה כללית. למסיבת סיום כיתה י”ב הוא הגיע שוב משותק. מנהל בית הספר ומורה נוסף הרימו אותו אל הבמה כדי שיוכל לקבל את התעודה. את החופשה מהלימודים העביר לירון כעוזר טבח באחד מבתי המלון בים המלח, כשהוא נאבק עם הצליעה ומגבלות נוספות, עד שיום אחד החליט שהגיע הזמן לבדוק מה קורה לו. “הזמנתי תור לרופאה בבאר שבע והיא לא הייתה צריכה יותר מידי בדיקות בשביל להבין ממה אני סובל. היא הפנתה אותי בדחיפות ל’סורוקה’, שם עברתי בדיקת CT ודיקור מותני, ובינתיים הזעיקו את ההורים שלי. החשד הראשוני של הרופאים היה גידול במוח, אבל הסתירו ממני את המידע הזה. הרופאים התחילו לתת לי כל מיני תרופות ובגלל שבאותם ימים לא היה MRI בבאר שבע פינו אותי במונית ל’קפלן’ ברחובות”.
למחרת, בדיוק ביום הולדתו ה-18, נכנס הרופא לחדר ואמר לו: “מזל טוב, יש לך טרשת נפוצה”. הרופא ניסה להרגיע את לירון ובני משפחתו וציין שלמזלו המחלה עדיין בשלביה הקלים, אך באותה נשימה הבהיר שיהיה על לירון לזנוח את החלום להתגייס לצה”ל. “חשבתי שהרופא צוחק עליי, הרי זו מחלה של מבוגרים אז מה הקשר שלה אליי? הסכימו לשחרר אותי מהמחלקה כדי שאוכל לחגוג עם החברים שלי ולמחרת חזרתי שוב לבית החולים וקיבלתי הסברים יותר מפורטים. הייתי בחור צעיר מאוד ולא הסכמתי לוותר על החלומות שלי.
די מהר הבנתי שאם אני לא מתגייס כדאי שאנצל את הזמן ללימודים ואחרי מכינה נרשמתי ללימודי רפואה. כשלמדתי את המבואות חוויתי התקף נוסף ואז אחד המרצים, הנוירולוג פרופ’ יצחק ורגין ז”ל (שלימים התמנה למנהל המחלקה הנוירולוגית ב’סורוקה’) הציע לי לפרוש. הוא הסביר שהלחץ המלווה את הלימודים ואחר כך את העבודה כרופא עלולים להזיק לי. נאלצתי לפרוש ופניתי ללימודים לתואר ראשון כללי”. כמעט 11 שנים עברו מאז היום בו בישרו ללירון קדוש (היום בן 29) שהוא חולה בטרשת נפוצה. מאז הוא הספיק להוציא רישיון ונאבק שלא ישללו לו אותו על רקע המחלה שלו וגם הצליח. למרות ההחמרה שחלה במצבו הגופני הוא לא מוותר ומתאמן בחדר כושר, עוזר לנערים לפתח מיומנויות בכדורסל ועובד למחייתו. “היו תקופות שסבלתי מנפילות בגלל כף רגל שמוטה, אבל מאז שהתחלתי להשתמש במערכת של חברת ‘ביונס’ אני צועד בבטחה. אני אומן, מצייר, מלחין וכותב ובעיקר מלא רוח לחימה. אני לא מוותר ולא מתייאש, ממשיך לנסות לעשות את כל מה שאני אוהב ולשפר את המצב. החכמה היא לא להשפיל את הראש אלא לקום ולעמוד על הרגליים בידיעה שהכל יהיה בסדר. מבחינתי הטרשת זה לא סוף העולם. זה מפתיע איך הגוף שמקבל ‘הפתעה’ לומד להכיל אותה ולהתמודד איתה”.
