לשחות עם המחלה- סיפורה של חולת טרשת נפוצה שטופלה באבונקס,
חב' מדיסון פארמה, ועברה לבטאפרון, חב' באייר שרינג.

אובחנתי בטרשת נפוצה לפני פחות משנתיים.
מאז ומתמיד עסקתי בספורט, ובפרט בשחיה.
השאלה הראשונה ששאלתי את הרופאה, לאחר שהיא הודיעה לי על האיבחון הייתה, האם מותר לי מבחינה רפואית, להמשיך להתאמן ולהשתתף בתחרויות שחיה.
לשמחתי, היא מאוד עודדה אותי בנושא, ואף הסבירה לי שהמים היא סביבה מאוד מומלצת לחולי טרשת נפוצה.
חום אינו טוב לגוף בעת המחלה, ובפעילות גופנית חום הגוף עולה, אולם המים הקרים בבריכה מגנים על הגוף מפני התחממותו.
לכן, שחיה מאוד מומלצת לחולי טרשת נפוצה.
לא היה לי קל לחזור לשחות לאחר ההתקף הראשון.
לא הבנתי מה קורה לי….
באימונים הייתי רגילה לגמוע בקלות 3 ק"מ (120 בריכות), ופתאום מצאתי את עצמי בקושי מסיימת בריכה אחת.
לרגע לא חשבתי להפסיק לשחות.
פחות נהניתי מהשחיה, התיסכול היה גדול, אבל בסתר ליבי האמנתי שאוכל לחזור ליכולת הקודמת שלי, שום אפשרות אחרת לא העליתי על דעתי!
מעבר לזאת, האפשרות של הפסקת השחיה ושקיעה ברחמים עצמיים- הפחידה אותי מאוד.
התלבטתי הרבה האם לשתף את חברי לשחיה במחלה, או לא.
לשמור על המחלה בסוד, בסביבה תחרותית כזו, מאוד קשה.
בכל אימון, ובכל דקה באימון נמדדת היכולת שלי, אם בעזרת שעון עצר של המאמן, או ביחס ובמצב שלי לעומת שחיינים אחרים ששוחים לצידי, לפני או מאחורי.
הרגשתי שיהיה לי יותר קל, אם אספר לחברים על המחלה, ואומנם כך עשיתי. להפתעתי קבלתי תגובות חמות ביותר, המון חיזוקים על הדרך בה בחרתי להתמודד עם המחלה.
המשוב שקבלתי מאותם חברים נתן לי כוחות נוספים להמשיך להתמודד עם המחלה. הרופאה ייעצה לי להתחיל טיפול תרופתי כדי להאט את קצב התפתחות המחלה. החלטתי להשתמש באבונקס, הזריקה היחידה שמזריקים רק פעם בשבוע. חשבתי לתומי שאם חולים רבים מסוגלים להזריק לעצמם, ולהמשיך בשיגרת חיים רגילה, אין שום סיבה שאני לא אוכל להזריק.. ההתחלה לא הייתה קלה, למזלי נתברכתי באחות מטעם החברה שבסבלנות אין קץ, ובהמון אמפטיה, ליוותה אותי לאורך כל הדרך.

התמיכה של הצוות הרפואי המטפל בתל השומר, תמיכת האחות המלווה, המשפחה והחברים, עזרו ועוזרים לי להרגיש שאני לא לבד במערכה. המטרה שלי הייתה להמשיך להשתתף בתחרויות. רציתי להמשיך לחוות את הרגע המתוק של הניצחון במשחה. רציתי להמשיך להרגיש שייכת, להיות כמו כולם! לפני 3 חודשים הרגשתי שהרגליים שלי הולכות ונחלשות, פחדתי מהתקף רציני ברגליים, מאוד רציתי לעבור אותו ללא התערבות רפואית וקבלת סטרואידים. הבנתי שאם אקבל סטרואידים, אהיה מושבתת מהשחיה במשך מספר שבועות, וספק אם אוכל להשתתף בתחרות הקרובה. החולשה ברגליים הלכה וגברה, עד שבאחד האימונים, מרוב חולשה ברגליים, לא יכולתי לעלות על הסולם ביציאה מהמים. פניתי לרופא, והוא הציע לי להתחיל לקבל טיפול סטרואידי כדי להחיש את התאוששות הרגליים.
ידעתי שהסטרואידים יעזרו לי לצאת מהר יותר מההתקף -והסכמתי. שאלתי את הרופא אם הוא חושב שאוכל להשתתף בתחרות שחיה באילת כעבור חודשיים. הוא ענה לי בכנות שאין הוא חושב שאגיע לכושר תוך חודשיים. אבל מצד שני, לדעתו, אני חייבת להמשיך את מהלך החיים הרגיל שלי, לטענתו- האספקט המורלי מאוד חשוב בטרשת, ואם השחייה והתחרויות עוזרים למורל שלי, אז הוא בהחלט ממליץ. יחד עם זאת, רצוי ככול האפשר לנסות למזער את הנזקים. כלומר, להשתדל בזמן התחרות לשהות מעט ככול האפשר במקומות חמים. לפני כחודש השתתפתי בתחרות. התוצאות היו טובות.
כל זמן שהתוצאות שלי הם כמו התוצאות שהשגתי לפני שנה, אני שמחה! יצאתי מהתחרות עם…5 מדליות זהב, גביע שחיינית מצטיינת, הרבה עידוד מחברים, והכי חשוב הידיעה שגם עם הטרשת אפשר להמשיך וליהנות מהחיים.