סיפורה האישי של האחות נואל רוחאנה על אביה
כי הוא היה אבא שלי- נואל רוחאנה, אחות במח' נוירולוגית, בי"ח בני ציון ומורת דרך
שלום לכם. כתבתי שנה שעברה, ונתבקשתי ע"י גברת ג'נין לכתוב שוב. חשבתי השנה לשלב בין סיפור אישי שלי לסיפור שלכם.
קראתי לאחרונה קטע יפה על שלוש "המריאמיות" שניסו להזיז את אבן הגולל מהקבר של ישו ולא יכלו. זאת הייתה אבן?! זה היה סלע. לכל אחד מאיתנו יש סלע של כאב ועצב ופחד. אם רק היינו מקבלים סלע זה ולא מנסים לשווא להזיזו.. היינו הרבה פחות עייפים, היינו הרבה יותר שלווים. במסגרת עבודה שלי כאחות במחלקה נוירולוגית אני פוגשת אנשים אשר סובלים ממחלת "טרשת נפוצה" בכל השלבים של המחלה: שלב האבחנה, שלב ההתקף ושלב ההפוגה. אלוהים ברא אותנו במיליארדים, אין שני אנשים זהים. יש אנשים שחיים בצל המחלה, יש אנשים שחיים בצד המחלה, ויש אנשים שהמחלה היא משהו שולי אצלם, ולמרות שהם מוגבלים מבחינה פיזית הם משוחררים לגמרי מבחינה רגשית. אתם יודעים מה זה "להיות חופשי" בעיניי? "להיות חופשי" בעיניי זה לדעת את המגבלות ולקבל אותם, לדעת את הגבולות ולא לרצות לעבור. אני מלווה חולים ואני יודעת שטרשת נפוצה היא מחלה כרונית שהמהלך שלה והחומרה משתנים מאדם לאדם, אבל גם ההתמודדות. וכמו שהגורל מרשה לעצמו לחרוט בחיים שלנו אנחנו גם יכולים לחרוט בגורל.
הוא היה אבא שלי, והגורל התערב ולקח אותו בדרך לא דרך, ולגורל אין תמיד דרכים ואין תמיד צדק. לקח אותו בזמן לא טוב, וחרט בלב שלי פצע גדול. שנתיים עברו מאז האבחנה ועד שיצאתי מהמשבר לגמרי.. כי הוא היה אבא שלי. אני רוצה לספר לכם מעט עליו. ורוצה לספר איך משבר קשה הפך להיות חבר טוב שמלווה אותי כל יום. איך הכאב של הפרידה, והכאב של המגע היומי עם הדברים שלו והעבודה עם הכלים שלו, איך הכאב הזה הפך להיות מים זכים טהורים שמנקים אותי כל בוקר מכל התפל של החיים. זכיתי באבא טוב, זכיתי בחוויה מלמדת, זכיתי להכיר אנשים טובים שהלכו איתי יד ביד עד שיצאתי מהחולות. הכאב נמצא, כאב הפרידה.. כאב התלישה.. אבא איננו,
אבל כך זה בחיים, רק אחרי שעוברים חוויה קשה שצריכים להתמודד איתה יום יום.. אנחנו גדלים. לכל אדם יקר פינה באדמה שלי. אני שומרת אנשים טובים במקומות הכי יקרים.. לב ואדמה. פינה אחת מוקדשת כמובן בשבילו, בפינה זו אני מתפללת בכל הזדמנות.. "אלוהים, עזור לי לזכור כל בוקר את מה שלימדה אותי ההתנסות הקשה. אלוהים, אל תעביר אותי התנסות קשה נוספת על מנת שאזכור".
אבא אהב מאוד את האדמה שלו, היא הייתה בשבילו הלחם והיין. הוא שבע מחתיכת לחם עם זית מהזיתים שנטע, ושתה מהאהבה לאדמה ולנו והשתכר מאהבה. הוא סיים ארוחה בעינב מהגפן הכי יפה בכרמל.. גפן שלו. אבא היה עולה הביתה בסופו של כל יום עייף, סחוט, מסופק, מאושר. לכל אחד מאיתנו דברים שהוא אוהב, המאושר הוא זה שיודע לטייל בתוך הנפש האהובה והיקרה שלו.. ולמצוא אותם. אבא שלי לימד אותי הרבה דברים. דבר ראשון יושר.. יושר בכל המצבים. אבא שלי לימד אותי על האהבה, החמלה, הסליחה.. לימד אותי על החברים. אבא שלי לימד אותי איך להילחם מתי שצריך להילחם, ואיך להרפות מתי שצריך להרפות. אבא שלי נתן. הוא נתן בעיקר ברגע הפרידה, עשרה חודשים לפני הפרידה (שהם חודשי המחלה).. ואחרי הפרידה ומאז הפרידה ולתמיד. אבא שלי איתי בכל רגע, בכל הדברים היפים ובכל הרגעים הקשים. כאב הפרידה היה ויישאר סלע מאוד כבד בחיים שלי, אבל סלע שלמדתי לקשט אותו, לחרוט בו, לצבוע אותו ואפילו.. ליהנות ממנו וממה שהוא נותן לי כל בוקר.. כאב טוב, כאב חיוני, כאב הכרחי על מנת לחדור לאמיתות העמוקות ביותר והיפות ביותר של החיים. הסלע הזה מטפל לי בכל הסלעים הנוספים. אבא הפך אותי לחברה הכי טובה שלו והוא נהיה חבר הכי טוב שלי. חבר שהלך, איבדתי חבר, אבל קיבלתי חיים חדשים אחריו.. מכל ההתנסות הקשה. חיים בהם אני מסתכלת אחרת, רואה, מעריכה.. ולעולם לא שופטת.
הוא עבד באדמה עד הרגע האחרון שרגליו נשאו אותו. לימד אותי איך לגזום את הגפן, איך לטפל בזיתים, מה לנטוע, מה לשתול.. וביקש.. "תהפכי את האדמה לגן עדן". קודם עבדתי בגלל הבקשה שלו, אבל השבוע הבנתי פתאום אחרי שראיתי את התוצאות.. שאבא נתן לי את המתנה היפה ביותר שאדם יכול לחלום לקבל בחיים.. נתן לי אדמה שלו. אני מאחלת לכל אחד מאיתנו לדעת לחיות לצד הסלע שלו ולא בצילו, ולדעת לחרוט בו דברים יפים, כי אלוהים נתן לכל אחד מאיתנו את החיים האלה במתנה, ולצד הסלע.. אם לא הסלע עצמו.. הרבה זוהר ויופי.
