סיפורה האישי של אורית זלינגר
אורית זלינגר – ראיון לעלון האגודה
“סקי כבר לא אוכל לעשות, אבל אני מנהלת חיים נורמליים”
אורית זלינגר צללה לתוך אתרי אינטרנט כדי לנסות ולהבין מה פשר התחושות המוזרות שהרגישה. כשהרופא בישר לה שהיא חולה בטרשת נפוצה, הוא לא ממש הפתיע אותה
במשך 12 שנים חוותה אורית זלינגר (54) תחושות מוזרות בגופה ולא הבינה את פשרן. רק תשע שנים מאוחר יותר היא אובחנה כחולה בטרשת נפוצה. “היום, בדיעבד, אני מבינה שהגוף אותת לי שמשהו לא בסדר. בשלב מסוים אפילו ביקשתי לעבור בדיקת CT (שיצאה תקינה) כי חשבתי שיש לי גידול בראש. היום אני יודעת שמכיוון שיש לי טרשת נפוצה פרוגרסיבית-ראשונית, לא סבלתי מהתקפים אלא מהתדרדרות אטית של מצבי”. לפני כארבע שנים סבלה אורית מבעיות ברגלה השמאלית – הרגל נרדמה והיא התקשתה בהליכה. אחרי בירור אצל אורטופד נמצא שיש לה היצרות של תעלת השדרה והיא נאלצה לעבור ניתוח בגבה. “הייתי בטוחה שאחרי הניתוח אחזור לתפקד כרגיל. אהבתי מאוד לעשות סקי, רקדתי, רצתי ועשיתי טרקים בחו”ל. אחרי זמן מה הרגל אכן הבריאה, אבל התחושות המוזרות חזרו. פתאום היו לי סחרחורות, איבדתי שיווי משקל, הרגשתי שהגוף שלי לא כתמול שלשום. פניתי שוב לאורטופד ואחרי בדיקת MRI היה ברור מעל לכל ספק שהבעיה הרפואית בגב נפתרה וזה לא המקור לתחושות שלי”.
לאתרים שונים. במשך חודשיים שלמים היא חקרה, בדקה, הזינה למנועי החיפוש את מה שהרגישה במשך עשור שלם וחיפשה תשובות לשאלותיה. “הגעתי לאתרים מקצועיים, ממש כאילו הייתי סטודנטית לרפואה. למדתי מושגים ומינוחים ולאט-לאט התבהרה לי התמונה. על-פי המידע שאספתי, הבנתי שככל הנראה שאני סובלת מטרשת נפוצה. בעלי הוא רופא דרמטולוג. ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני יודעת מה יש לי. תגובתו הייתה צחוק קל, אבל אני התעקשתי שעליתי על הבעיה”.
אורית הזמינה תור לנוירולוג ובליבה כבר ידעה שאצלו היא רק תקבל אישור למה שהיא כבר הבינה שיש לה. “הביקור אצל הנוירולוג היה די מוזר כי לא הייתי כמו חולה ‘רגילה’. תיארתי באוזני הרופא את מה שאני מרגישה והשתמשתי במונחים המקצועיים שלמדתי באינטרנט. הוא ביקש ממני להתהלך בחדר והיפנה אותי לעבור בדיקת דיקור מותני. פניתי אליו ואמרתי ברוגע: ‘אתה רוצה לבדוק אם יש לי טרשת נפוצה?’ הרופא הביט בי ואישר את שאמרתי”.
כשהגיעה התשובה הרשמית שהיא חולה, הרגישה אורית מאין הקלה. “כל-כך הרבה זמן עבר מאז שהתחלתי להרגיש מוזר עד האבחנה הסופית, שלרגעים אפילו חשבתי שאני מדמיינת או אולי משוגעת”, היא מחייכת. “יכול להיות שהגבתי ככה בגלל שבתוך תוכי כבר ידעתי מה יש לי והאבחנה בעצם לא ‘נפלה’ עליי בהפתעה גמורה”.
אורית היא קלינאית תקשורת בהכשרתה ועבדה עם ילדים. בגלל מצבה היא יצאה ל’פנסיה רפואית’, אבל זה לא אומר שהיא נחה. בביתה יש לה חדר כושר והיא מעסיקה את עצמה בתחביבים שונים. “אני מאוד מודעת למצבי. מצד אחד אני מנסה להרחיק את היום שבו אשב בכיסא גלגלים, מצד שני אני נערכת ליום הזה. כך למשל אנחנו בעיצומם של שיפוצים בבית ותכננו אותו כך שבעתיד הוא יתאים למגבלת ניידות. כיום, בנוסף למקל הליכה, אני נעזרת במכשיר של חברת ביונס, ולמעשה כמעט ואיני יוצאת מהבית בלעדיו. אני יכולה להתהלך די בקלות ומצליחה לגמוע מרחקים גם כשאני בחו”ל. זה לא תמיד קל, אבל אני עושה כל מה שאני יכולה”.
בניגוד לכמה ממכריה, שלא סיפרו לחלק מבני משפחתם או במקום העבודה שלהם את דבר מחלתם, אורית אומרת שהיא אינה מתביישת בה ואף מרבה לדבר עליה. “קיבלתי את העובדה שהיום אני נכה וככל הנראה סקי כבר לא אוכל לעשות, אבל אני מנהלת חיים נורמליים”.
