סיכום שנה
אוריה דסקל - סטודנטית, האוניברסיטה העברית
סיכום שנה
אוריה דסקל – סטודנטית, האוניברסיטה העברית
במסגרת המעורבות החברתית, זכיתי לעבוד באגודה לטרשת נפוצה וללוות גברת, בת 59 אשר חולה במחלה זאת. מרגישה אני כי עברתי עמה תהליך אשר התחיל מהפגישה הראשונה בשיחת חולין פשוטה ועד לפגישות האחרונות בהן הרגישה עמי בנוח והרשתה לעצמה להיפתח אליי ולשתף אותי בקשייה הנוספים מלבד אלו הנראים לעין (שיתוק גפיה עקב מחלתה). התהליך שעברתי עם הגברת שימש כמראה לתהליך שעברתי עם עצמי, כאדם וכעובדת סוציאלית לעתיד. בדיעבד אוכל לספר על השינוי שחל בי ועל תרומתו להתפתחות זהותי המקצועית. בתחילה, הגעתי עם עמדות מעט שיפוטיות ותייגתי את אותה הגברת בכמה סטיגמות: נכה, חרדית, אם למשפחה מרובת ילדים וכדומה. עם היפתחותה אליי, “גיליתי” אישה חזקה, שלא נותנת למחלתה לשבור את רוחה ושמחלתה אינה מעיבה על תפקודה כאם ורעיה. עם גילוי העוצמות שבה, הרגשתי כי אני עוברת תהליך של שינוי בו אני יוצאת מהמקובעות שלי הנוגעת לרושם השלילי שלי כלפיה שהתברר כשגוי. בנוסף, הרגשתי כי אני חווה למידה משמעותית וקירבה ממשית לערכי העבודה הסוציאלית. כלומר, מלבד השינוי בעמדות שלי כלפיה המעידות על מידת השיפוטיות שהייתה בי, הרגשתי גם שינוי והעמקה בידע שלי ובערכים המקבילים לאלו הנלמדים בכיתה. בשיעורים השונים בכיתה, סוגיית האדם כבעל ערך ובו טמונים כוחות רבים, לצד כוחות חיצוניים בלטה בחומר המועבר לנו. הרגשתי כי הסוגיה הנ”ל מקבלת ביטוי משמעותי יותר ויותר בעיניי ככל שצוברת אני מפגשים עם הגברת. ככל שבאתי פתוחה יותר במחשבה להכיל בשיחה ובעצמי קשיים נוספים בחייה (למשל: 3 ילדים קטנים אשר מאובחנים בפיגור שכלי, החרמתה על ידי אחיה) הבטתי בגברת כבעלת עוצמות ותעצומות נפש אדירות שמתבטאות בכך שאינה נכנעת לקשיים הפוקדים אותה בחייה וכי יש בה כוחות רבים המגויסים להמשיך את החיים תוך שמירה על אופטימיות לצד הצל של מחלתה. הערכתי אל הגברת עם מפגשינו הלכה וגברה עקב כל זאת. יתר על כן, מאמינה אני כי התנהלותי במפגשים השונים תרמו לי בהתפתחות זהותי המקצועית כעובדת סוציאלית לעתיד. עם שיתוף הגברת אותי במכשולי חייה, נראה היה לי כי אני מפתחת יכולת הכלה. לעיתים אף הרגשתי הצלחה בעידוד רוחה עם תגובותיי לקשיים אשר מעלה ובכך הדבר תרם לתחושתי כי צוברת אני מיומנויות הנדרשות בשיחה עם פונה אט אט. לצד כל זאת, עמדו בפניי כמה אתגרים השנה. אשתף ואומר כי בתחילה הרגשתי כ”נזרקת למים העמוקים” ללא כל ניסיון והדרכה. אט אט צברתי ביטחון במפגשים שלי עם הגברת ובמקום שיצרתי לעצמי בחייה.